יום ראשון, 3 במרץ 2013

7.12 מטרימנדיר, טירובנאמאלאי, ארונצ'לה


יום שישי 7.12.12

חוזרים לאורוביל.

 הרחוב ער. ילדים מחכים לאוטובוס הצהוב. תלבושות בית הספר מעוררות קנאה. ילדים קטנים בלבן. הבנות בחצאיות לבנות וחולצות לבנות, גרביים לבנים עד למחצית השוק ונעלי סירה שחורות.

נערות עם חולצות לבנות וצעיף כחול כרוך על הצוואר ומשתפל על הגב. בנים מוסעים על אופנוע, מכנסי שבת וחולצה לבנה. כולם נקיים ומטופחים, פנים רגועות ושלוות.

שוטר תנועה לבוש במדים לבנים וכובע "דה גול" אדום על ראשו עומד במרכז הצומת ומנסה לכוון את התנועה הזורמת מכל הכיוונים. נראה בלגן גדול או בלבל בשפתו של לי המדריך שלנו, אבל לא. יש סדר מדויק בתוך הבלגן. כפי שכבר אמרתי ואחזור ואומר פעמים רבות בפליאה.

מחסום הרכבת יורד. מחכים בסבלנות. לידנו מתאספים הקטנועים. על אחד אב המסיע את שתי בנותיו לבית הספר. חולצת משבצות קרם וירוק עם צעיף ירוק, שתי צמות שחורות עם סרטים לבנים. איזה יופי!!
 

 

היום נבקר ב"מטרי מנדיר" (מטרי=אמא, מנדיר=חדר). – מבנה כיפתי ענק, מוזהב. מרכז המדיטציה של אורוביל.

עלינו להיות במקום ב 09:00 בדיוק. ריקי קצת לחוצה שמא לא נגיע בזמן. כמובן שמגיעים בזמן. כי זמן הודי הוא זמן הודי.

אנשים מתאספים. מחכים. מחכים. משהו מתחיל לזוז. נכנסים לאולם לראות וידאו חלק ב'. אתמול ראינו חלק א'. רק מי שמראה כוונות רציניות וראה את חלק א', יכול להירשם לכניסה להיכל הקודש.הסרט מסביר בעיקר כיצד החלו לבנות את הכדור הענק, בשנת 1972 ועד לסיום הבניה ב- 2008.
אל מרכז המבקרים בדרך למטרימנדיר
נסיעה קצרה באוטובוס קטן לאיזור המטרי מנדיר. את פנינו מקבל בחור רזה, גבוה וחייכני ושמו B. כן, לא צריך יותר מאות אחת בשביל שם. B מסביר לנו על המקום, על הבניה של כל העיר, כיצד מתנהלים החיים בה ואחר כך מציג את הכללים לכניסה פנימה לתוך ההיכל. כמובן ללא נעליים אבל עם גרביים לבנים שמקבלים במקום, כדי לא להכניס אבק ולכלוך פנימה. ומזכיר לנו שיש לשמור על שתיקה.
כך נראית צלחת אחת שמרכיבה את כל המבנה של המטרימנדיר
אנו בפנים. מדהים. חלל עצום מבהיק בלובנו. שבילי הליכה מכוסים בשטיח לבן רך עולים מעלה בספירלה עד לאולם המרכזי. קולות הצעדים נבלעים בתוך השטיחים.דממה. במרכז האולם כדור קריסטל. מעליו, בתקרה, פתח דרכו חודרת קרן אור אחת הפוגעת בכדור והאור מתפזר לכל עבר. הכל מאורגן בקשיחות ובקפדנות. בכל מקום עומדים אנשים המכוונים ומנהלים את הבאים ללא הגה.
למבנה עצמו לא ניתן להכניס מצלמות או תיקים או כל דבר אחר, הכל נשאר מאחורינו את הצילום הזה צילמתי ברגע האחרון לאחר קבלת המצלמה לידיי

מתיישבים למדיטציה. המון אנרגיה באויר והיא נכנסת פנימה לתוכי עם כל נשימה ונשימה. אני מתמלאת בתחושה של שלמות. שלווה, רוגע ושקט נופלים עלי ועוטפים אותי. זמן המדיטציה קצר. אור מתחיל להבהב, סימן לקום ולהמשיך הלאה. קבוצה נוספת בדרך. נראה כמו סרט נע. אבל לא חשוב, אני בחלום מתמשך וכללי ההתנהגות לא חלים עלי. יש לעבד, לספוג, להיות עם ההתרגשות והחוויה. אנשים יוצאים מההיכל וחוזרים מיד לחיי היום יום, למציאות, לפטפטת ולקשקשת. אני לא מסוגלת, עלי להישאר בחלום ובאופן טבעי אני ממשיכה את השתיקה. כדי שיניחו לי אני עם פתק "אני ביום שתיקה". במשך כל היום, מאז צאתי ממטרי מנדיר האנרגיות משתוללות בתוכי. מעגלים מזרוע לזרוע דרך מרכז הגוף, ספירלה של אנרגיה זורמת מלמטה למעלה ולעיתים אני מאבדת שווי משקל. הכל רועש וגועש אבל לא הופך אותי לחסרת מנוחה. זהו רעש פנימי מבורך. כל גופי אומר שירה.
מקום מופלא, מעניין, נבנה במשך שנים רבות.  הניגוד בין הסטריליות של המקום ובין העולם החיצוני בלטה מאוד מאוד.

 

טירובנמאלי – עיר מאד הודית, העיר של שיווה, תיירות של מאמינים ואין שרותי תיירות מסודרים לאחרים. צפוף, חם, אין מרחב אישי.

לי, מדריכנו הנחמד מתרגש. זוהי עיר הולדתו. כאן חיו אבות אבותיו וחלק ממשפחתו עדיין כאן.

 אני, כל הדרך בשתיקה. מתבוננת החוצה מבעד לחלון.

והנה 2 אנשים מתגלגלים על הכביש. בטן-גב, בטן-גב. הם יתגלגלו כך עד להר. שומרים עליהם אנשים מלפנים ומאחור. התנועה נעצרת ומכבדת אותם. זוהי  אחת הצורות לגאול את הנשמה. 
 
בדרך הולכים הרבה סאדו, לבושים בכתום. (זהו צבע של הינדו ושל הדגל ההודי). מטרתם של הסאדו היא לנקות את הנשמה, להיות "מהטמה" =נשמה גדולה. הם פורשים מהבלי העולם ונודדים ברחבי הודו. מכניעים את האגו שלהם מול הקדושה של האל.

אנו נוסעים בדרך שטוחה ופתאום מזדקר לו הר. זהו האורנצ'לה – ההר הקדוש.

מגיעים בשעות אחר הצהרים המאוחרות וישר לאשראם של רמנה. רמנה היה ברהמין שחי בין השנים 1899 -1950, הגיע למקום בגיל 17 והבין שפה, למרגלות ההר זה המקום לניצוץ האלוהי. הוא ישב על ההר במדיטציה 17 שנים ובנה את המרכז הרוחני. האשראם הזה הוא מרכז לעולי רגל, גם מערביים שקנו בתים בעיר וחיים פה. העיר הפכה למקום לעליית רגל כי יושב פה אחד המהרישים הגדולים ביותר של מהות המדיטציה בעולם המזרחי.


בלילות ירח מלא מקיפים את ההר מיליוני מאמינים. הם מקיפים את ההר במדיטציה עם חיוך וברכה. בדרך יש המון מקדשים קטנים והמעפילים להר מביאים מנחות למקדשים. את ההר מאירים באש ומאמינים שאורו של הירח יתן להם את כל מה שהם מבקשים.


  הטקס כבר התחיל. אנו נכנסות לאט לאולם גדול. קהל יושב בשקט. על הבמה נערים בשתי שורות זו מול זו שרים מנטרות ותפילות לשיווה. הכהן הגדול עורך  את ה"דארשן"= לראות נכוחה פני האל. רגע של שיא בחיי אדם הינדו מאמין.

 אנשים הולכים בשקט מסביב לבמה. מקיפים את המזבח. יש המסתפקים בסיבוב אחד ויש המקיפים 10 פעמים ויותר. זוהי הליכת מדיטציה. שירת המנטרות מסתיימת ובחדר הסמוך מתחיל טקס האש. הכהן מסובב פמוט דולק עם כיוון השעון ועוד פמוט ועוד אחד. שקט. קדושה. רצינות. הרבה מערביים בין המתפללים. כולם נסחפו לאמונה. הם לא מזייפים. הם כאן כי זהו כנראה, מקומם בעולם. במקדש יש שילוב של אמונה, דת ורוחניות. המקדש הוא רק חלק מהאשראם. מסביב בנינים נוספים בהם חיים אנשים ולומדים.

טקס האש באשראם של רמנה
יושבים מול ההר מתפללים ושרים ומחכים לעמוד האש שיופיע על ההר
כאשר עולה האש בהר, ההתרגשות גוברת שיא היום
תפילה  בתוך האשראם  לאחר  עלות האש בהר  גברים בצד אחד נשים בצד אחר זה מול זה, מחזה מרהיב
 

אין תגובות:

פרסום תגובה