יום ראשון, 3 במרץ 2013

פתיחה

דרום הודו - טאמיל נאדו - קראלה
מסע אישי - מסע נשי
 
שמעתי על דרום הודו מחברים שחזרו משם.  כולם אמרו שהנוף באזורים הללו שונה מאוד מנופי מרכז וצפון הודו, זהו אזור טרופי, חם מאוד ולח מאוד. לפני כשנתיים  ביקרתי בהודו במקומות כמו אמריצר, פושקאר, דלהי, ואראנסי, ורינדבן ועוד.  בסוף 2012 הזדמן לי להצטרף לקבוצת "מסע נשי"  לדרום-הודו.
תקופה זו היא תקופה טובה בדרום הודו, זהו החורף שלהם, אך למעשה זהו קיץ לכל דבר, ההודים הולכים יחפים ועם סנדלים, וגם אנחנו הלכנו מדי פעם יחפות, מחוסר ברירה. בכל מקום שאליו נכנסים חולצים נעליים ונכנסים יחפים, בעיקר במקדשים, אך גם בחנויות ובבתים.  המשימה שלי הייתה להינות מן הנופים, להתרשם שוב מן התרבות ההודית, ולשפר את הצילומים שלי.  לאחר ההלם הראשון של המפגש עם התרבות ההודית ועם אורח החיים השונה, הפעם הרגשתי טוב, יכולתי לחוות את התרבות הזו ביתר סובלנות וביתר תשומת לב.  צילמתי תמונות סטילס וגם וידאו.  שיתפתי את הקבוצה בצילומים והכוונה גם להגיע לסרט וידאו על המסע. בינתיים אני מעבדת את החומרים.
בבלוג הזה אפרסם את יומן המסע שנכתב ע"י חמוטל בן-דור, בשילוב תמונות סטילס שצילמתי.  אני מודה גם לרותי מאור ולצופי וולפסון חברותיי למסע  שאיפשרו לי לפרסם את הצילומים  שלהן, תוספת משמעותית ביותר.  המון תודה לריקי כהן  מ"מסע נשי" שלקחה אותנו להרפתקה הזו, דאגה לנו במהלך המסע,  ולימדה אותנו על התרבות ההודית. תודה לאיילה גרבר שהעשירה אותנו מן הידע שלה על דרום הודו  וחיברה אותנו לרוחניות למחול ולמוסיקה של ההודים. תודה מיוחדת מגיעה למדריך ההודי המקומי: לי. המדריך הזה תרם רבות להבנת ההודים וגם שיתף אותנו לא פעם ברגשותיו ובחוויותיו האישיות.  הוא הפנה אותנו להתבונן בהודים מעיניים מקומיות, דברים שזר לא יכול  להבין, ובוודאי לא יכול להרגיש כמוהו.              

יום שני, 3.12.12 צ'נאי (מדראס)


יום שני,    3.12.12  צ'נאי (מדראס)

 חמש לפנות בוקר. מומבאי.    לאחר טיסת לילה ללא שינה אנו מתפנקות בארוחת בוקר במלון "הולידיי אין". השמחה כפולה. קודם כל ארוחה מפנקת וחשוב יותר פגישה עם רותי ׁׁׁ ׁ)שׂעדיין לא הכרנו את צחוקה המדבקׂ( שזה עתה הגיעה בתיאלנד. וחזרה לשדה התעופה.

היעד צ'נאי. (מדרס, בשמה הקודם)


צהרים. עדיין באווירה של מעברים, מנוחה קצרה, בית מלון מפנק. אנחנו מתרגשות משרשרת פרחי הטגטס הכתומים המונחת עלינו על ידי נערה חייכנית. ואיפה הודו?
התשובה הגיעה במהירת הבזק.

 


יצאנו לים – ריח דגים, סירות ורשתות. לא רחוק מהחוף שורות שורות של בתים הרוסים לחלוטין. פה ביקר הצונאמי. ההרס רב. לדייגים נבנו בתים חדשים, ורודים.

לא יודעת מי גר בהן, כי לאורך הים , על החוף אנו רואים פחונים, סככות, סוכות, אוהלים ובתים מקרטון. הגגות מענפי קוקוס שמחליפים כל שנה. שם הדייגים ומשפחותיהם גרים ומנהלים חיי חברה מפותחים. ילדים משחקים ונראים עליזים וללא דאגות. גם הסירות כולן חדשות. צריך מקור פרנסה.  הנשים יושבות, מנקות את הדגים ומוכרות. הכל טרי. החוף מטונף. ברוכים הבאים להודו.
 הודו – מתקפה על כל החושים. ריחות עזים, צבעים בוהקים, רעש מחריש אוזנים, טעמים חריפים. בלגן עצום שבו נשמר סדר מופתי. זוהי הודו שעוד נגלה אותה בהמשך מסענו.
 
 

ובערב: תרבות. נוסעים לפדמה. כנרת בת 42. נראית מאד צעירה. יושבת על הרצפה ומחזיקה את הכינור הפוך, כלומר, בשבילנו זה הפוך, בשבילה זה נכון : הכינור נשען על הרגל ותיבת התהודה כלפי מעלה. בוקעים צלילים. מוסיקה הודית. פדמה מרוכזת, מתמקדת,שלווה ורגועה. היא שולטת בכינור שליטה מוחלטת.   פדמה מספרת שהתחילה לנגן בגיל 20. לימודי הנגינה מתחילים בלימודי שירה קולית. קולות שמהדהדים פנימה ומכינים את הגוף והנפש לנגינה. ישבה אצל המורה 10 שנים. למדה וניגנה שעות מרובות ביום וגם עזרה בבישול וניהול הבית.
המורה שלה קיבל במתנה כינור מיהודה מנוחין.- זה כבוד גדול וביטוי להערכה של כנר מערבי דגול לכנר מתרבות אחרת.

פדמה המשיכה וסיפרה שהחלק העיקרי בנגינה הם האילתורים. בהופעות נפגשים 2 הנגנים רק לפני המופע. אין חזרות. פשוט מנגנים ביחד, זורמים האחד עם השני.

המוסיקה ההודית שונה מהמוסיקה המערבית. שונה בסולמות שלה שנקראים ראגות והראגות משתנות לפי מצבי רוח ושעות היום. החוקים שונים והאילתורים כפי שכבר נאמר תופסים חלק נכבד.

זרמנו עם המוסיקה ולא ידענו שרק נצא מהערב הנעים והמהנה ונזרום עם המים. כן.  ירד גשם. אין כבישים. אין מדרכות . הכל נעלם תחת שלוליות ענק ועד לאוטובוס יש ללכת. ואז.... חולצים נעלים, מפשילים מכנסים ויחפים דורכים במים החומים ומי יודע מה מסתתר מתחתם.
 
כן, רלי וגילי, חשבתן על הליכה יחפות בג'יפה של צ'נאי? איך הודו נראית כעת? אני דווקא שמחה ועליזה. כל הרפתקה באשר היא, מתוכננת או מזדמנת מסיבה לי עונג רב. גם ללכת במים חומים ועכורים זו סיבה למסיבה.
 
 

בית ספר גבוה לאומנויות- מחול ומוסיקה


יום שלישי,  4.12.12

קאלאק שטרה – בית הספר לאמנויות המחול והמוסיקה העתיקים.

מקום מטופח, ירוק, נקי, שלו. מכל עבר פנים מחייכות, עיניים טובות מביטות בנו בשמחה.
 
 

בבית הספר מלמדים מוסיקה ומחול מסורתיים. המחול, ריקודי המקדשים, הלך ונעלם כי הבריטים אסרו ללמד אותו. חשבו שהוא לא מוסרי, שיש בו רמזים מיניים. כיום נלמד מחדש והידע עובר ממורה לתלמיד.
שנדרה, סטודנטית הלומדת כאן, מלווה אותנו ואנו עוברים בין הכיתות השונות וחווים שירה, נגינה ותנועה.
שנדרה נמצאת כאן כבר 5 שנים. במקור הוא מפלורידה. לבית הספר מתקבלים כל שנה כ – 30 סטודנטים מתוך כ- 300 מועמדים. כל המתאים נכנס, הודי או לבן.

מהות העבודה היא תירגול ושינון, תירגול ושינון. התמדה וסבלנות אין קץ. כך רוכשים טכניקה ומגיעים למיומנות גבוהה ביותר. דרך שמעוררת מחשבה. אצלנו כל הזמן רצים ודוחפים במטרה להשיג ואולי צריך להתמקד? כשאני מנגנת כשעה בכל יום, נדמה לי שאני משקיעה. היום ברור לי שממש לא. גם ברור לי שלא אקדיש יותר. אולי, אם הייתי......

בשיעור המוסיקה יכולים לשיר את הסולם פעם אחר פעם ואפילו שעה שלמה ולא להתעייף ולא להשתעמם. נעצור פה ונשיר את הסולם. כמה פעמים הצלחנו לפני שעניין אחר תפס את תשומת לבנו?

Sa   Ri  Ga  Ma  Pa  Da  Ni  Sa         Sa  Ni  Da  Pa  Ma  Ga  Ri  Sa

התורה עוברת ממורה לתלמיד אלפי שנים. המורה – הגורו, נערץ על תלמידיו. היחס הוא יחס של כבוד שאין כמותו. כבוד וענווה. קידה, הרכנת הראש לומר שאין בי אגו. דממה והקשבה. אין צורך לדבר על משמעת, היא טבועה בגנים.
 

 אנו יושבות מסביב לבריכה עם פרחי המים היפים פה ושם מטפטף קצת גשם ולומדות  "מודרות" – תנוחות כפות הידיים. כל מודרה מייצגת רגש,נושא, מושג כלשהו. יחד עם הבעות הפנים מתקבל הסיפור : כעס, פחד, עצב, שמחה, אהבה, יהירות, שלווה, געגועים ועוד.
 
הסטודנטיות מרפרפות באצבעות ועוברות ממודרה למודרה במהירות ובקלות ואנחנו נאבקות . לכפות הידיים עושר הבעתי. תפקידן לא מצטמצם בהחזקת עט או מזלג או מתן סטירה רחמנא ליצלן.
 

נפרדים מבית הספר.התמונות של הבנות המנגנות ב"ויני" (הדומה לסיטאר),          התמונות של הרקדנים והרקדניות, התמונות של הזמרים, התמונות של העצים  הענקיים והשלווה – הכל נכנס למגירת הלב ויישאר עמנו.
 
פסל האל גאנש במתחם בית הספר למחול ואומנויות מקום אליו מתאספים הסטודנטים בכל יום לתפילת  מתחת לעץ הענק
 

 

4.12.2012 מהאבאליפוראם - מאמאליפוראם


מהבאליפורם

עיר של מקדשים גדולים, מקדשים שנבנו לפני אלפי שנים מאבן גרניט. מקדשים לשיווה,  תבליטי קיר מדהימים בפרטי פרטים של יסורי ארג'ונה ועוד. על חוף הים עומד מקדש מדהים. אומרים שהיו 7 כאלה ו -6 מהם שקועים בתוך הים. למרבית הפלא המקדש על החוף לא נפגע בצונאמי. האם איתני הטבע נזהרים בקדושה. האם יש יד נעלמה מכוונת?

המקדשים המונוליטיים

 

 
 
התבליט ההסתגפות של ארג'ונה ותופעת הטבע הייחודית כדור החמאה של קרישנה


 
 

כפר הפסלים המרתק 


 



מקדשי החוף אתר מורשת עולמית אחד מתוך כמה שנותר על החוף כששה נוספים שקועים במים 



במלון אנו מתקבלים בשרשרת פרחים לבנים עדינים. כבר פחות מרגש. זה הופך לטקס קבוע שילווה אותנו בכל בתי המלון.  אבל מצאנו כאן עיצובים מיוחדים של פרחים ובריכה ענקית שלא היה לנו זמן לנצל.
 
 


מקדשים מקומיים ומפעלי ים המלח

5.12.2012

בדרך לפונדיצ'רי, המדריך המקומי שלנו לי עוצר להראות לנו מראות מיוחדים. הראשון הוא מפעלי הפקת מלח.  הרבה אנשים עובדים עבודה פיסית קשה ליד בריכות אידוי ענקיות. הנשים מעבירות מלח מערמת גדולה, חמישים ק"ג מלח בסלים קלועים  על הראש,  עמם הן נעות לעבר קבוצת גברים שמקבלת את סל המלח, מעבירה את המלח לתוך שקים לבנים. את השקים הלבנים יעבירו למשאית שתעביר אותם ליעד הבא.  אחת הנשים שראתה אותנו הפסיקה את עבודתה וסימנה לנו שהיא רוצה עט לכתיבה.  מעניין שרבים מבקשים עט לכתיבה, לנו היו עטים אך במקרה לא הבאנו אותם איתנו.  הגברת לא ויתרה, לאחר שעמדנו איתן למדנו על עבודתן, היא צעדה איתנו לעבר האוטובוס כדי לקבל את העט, כמובן שנתנו לה כמה דברים שהיו עמנו.
 
מפעלי המלח בהודו - נשים עובדות קשה סוחבות 50 ק"ג על הראש בשמש
 

 

 בהמשך הדרך עצרנו ליד מקדשים קטנים ומצויירים שנראים כמו צעצועים. אלו מקדשי דרך שאנשים עוצרים לידם, מתייחדים, מתפללים, כאלו יש במקומות רבים. בהם מתוארות סצינות מסיפורי האלים והאלות ההודים, אלפי סיפורים שזר לא יבינם, אבל בתרבותם  אלו הסיפורים שנותנים להם כוח להמשיך ולחיות.

גלריה של המקדשים הקטנים בדרך:



 

5.12.2012 פונדיצ'רי-אורביינדו-אורוביל


יום רביעי,  5.12.12

 
פונדיצ'רי.

קולוניה צרפתית. רחובות רחבים, בתי מידות בהם חיים עד היום צרפתים המקיימים חיי קהילה. פה ושם רואים גם את ההשפעה של הכיבוש הפורטוגלי. ההודים שחיים במקום הם ממעמד גבוה יותר.
שיירת  הריקשות אופניים ברחובות פונדיצ'רי בדרך לשוק הפרחים.

 
האשראם של אורבינדו . שרי אורבינדו הוא הודי שלמד באנגליה. הבין את המערב ויצר יוגה הוליסטית,  המחברת בין מזרח למערב. ב- 1911 הצטרפה אליו מירה אלפסה, יהודייה מתורכיה. היא הגיעה לאשראם עם בעלה ונשארה שם (בגפה) כתלמידתו ואחר כך כממשיכת דרכו. התמסרותה היתה מוחלטת. אורבינדו ראה בה התגלמות של האלות והוא אמר "בה מתרכזים כל הכוחות של האלות". ב- 1926 קיבלה את הכינוי "האם"  The Mother   - והחלה לעזור בניהול האשראם. היא הרחיבה והגדילה את האשראם, בנתה בתי ספר שבהם לומדים יוגה, מדיטציה, שירה, מוסיקה, מחול.
כמות הכתבים והחיבורים ששניהם השאירו היא עצומה ומעוררת התפעלות והערכה. הכתובים נוגעים במגוון רחב של נושאים: פילוסופיה של יופי, תנועה, מוסיקה, חולי, בריאות ועוד ועוד.לכל עניין  ולכל דבר ולכל תחום אפשרי.
הכתבים שלהם וחומר עליהם מרוכזים בספריה הנמצאת במקום. ספרים בשפות רבות ואפילו בעברית!
פונדיצ'רי - האשראם של סרי אורביינדו אליו נכנסנו  בפנים לא ניתן לצלם.
אנו נכנסות לאשראם. מקיפות בדממה את הקברים של אורבינדו והאם. הקברים מכוסים בפרחים רעננים. אנשים נוגעים, מנשקים, כורעים ברך. נשארים בדממה דקה או שתיים. מתאחדים במחשבות, ברגשות ובתחושות עם המורים הדגולים ומשם פוסעים לישיבת מדיטציה. גם אנחנו. יושבים בשקט,עוצמים עיניים. אנרגיה חזקה מסתובבת במקום.

 

אורוביל – עיר השחר.
כ – 20 ק"מ מפונדיצ'רי הוקמה עיר אחרת. על ידי האם, בהשראתו של שרי אורבינדו. ההתחלה בשנת 1968. אורבינדו נפטר ב- 1950 והאם הוציאה לפועל את רעיונותיו ובנתה את הכפר העולמי לשלום. ביום הפתיחה הגיעו נציגים מ- 124 מדינות. כל נציג הביא עמו אדמה ממולדתו. הרגבים מרוכזים כולם בתוך כד גדול.כיום חיים במקום 3000 תושבים מ- 42 מדינות, בהתמזגות עם הטבע.

 במקום 6 כפרים עיקריים ועוד כמה כפרים קטנים. האוכלוסיה מעורבת, הינדים ומערביים. חיים יחד בהרמוניה, בקבלה ובהכלה אחד את השני, את התרבויות השונות והדתות השונות. מילות המפתח הן שלום, שלווה, עוצמה, השראה, יצירתיות ועוד. האמת היא שיש שווים ויש שווים יותר. האמצעים וחיי הנוחות של המערביים שחלקם בנו להם וילות מפוארות ובריכות שחיה הם מנקרי עיניים בהשוואה למקומיים חסרי האמצעים. כלתי, ששהתה במקום 3 חודשים גם יודעת לספר על סכסוכים, מריבות וקנאה. אבל בואו נישאר בצד היפה של הסיפור.

כל כפר מפתח יוזמות למען האחר וכל כפר מייצר ומרויח. הכספים משותפים. אפשר למצוא כפר חקלאי, כפר מחשבים, כפר אומנויות, קדרות, עיסת נייר, מוסיקה, שימור יערות ועוד. הרעיון המרכזי הוא שהאדמה שייכת לכל בני האדם. זהו רעיון ייחודי ואין כמותו בעולם. האדמות ניתנות פה בחינם, צריך רק להפגין רצינות ולהיות מחוברים לרעיון ולנהוג לפי כללי המקום. כלומר מגורים ללא כסף, ללא רכוש וללא פוליטיקה.

ביומיים הקרובים נבלה באורוביל ונכיר יותר מקרוב את המקום ואנשיו.

 

6.12 אורוביל, מפגשים, מוסיקה, ומינה.



יום חמישי 6.12.12

 מראות מהדרך לאורוביל

על אם הדרך פסל ענק צבעוני ביותר. זהו INR – מהחבורה של שיווה. הוא השומר על הכפר. לפסל עיניים ענקיות ושפם עבות. מסביבו סוסים וחיילים ששומרים עליו. אנשי הכפר כבר היו בבוקר, החליפו לאל את הלונגי, השאירו לו כמנחה פירות.

 
 
מעבר לכביש יושב לו עוד INR ענק, אדום ולידו מקדש קטן צבעוני. על גג המקדש יושבים שיווה ופרווטי אשתו ובחזית אחרת יושבים להם בנחת וישנו, אשתו והנומן-אל הקוף. בקיצור, חגיגה של אלים ואלות. בטח כל ערב הם עושים מסיבה ומספרים סיפורי גבורה וניסים ונפלאות.
אלים ואלות ניסים ונפלאות
חולפים על פני עגלות מובלות על ידי צמד שוורים, הודי זקן מוביל על העגלה ביצים לשוק, נשים מערביות רוכבות על טוסטוסים.
 
צבעי הבתים מהממים. שילוב של 3 צבעים עזים בקיר אחד: צהוב, כתום וירוק. סגול מזעזע, אדום זועק וצהוב. נראה כאילו בלתי אפשרי, אבל בהודו הכל אפשרי וזה נראה אפילו יפה ביותר.
 

חולפים על פני כפרים שבהם בתי מידות בנויים ליד בקתות קטנות.

נשות הכפר קמות מוקדם בבוקר, לפני הזריחה, חולבות את הפרות, מתקלחות, מכינות לפני הבית משטח מצואת פרות ומים (אם אין משטח מבטון) ועליו מציירות את ה"קולאם" – ברכה לאלה לאקשמי, אלת השפע והאושר. זוהי מסורת בת אלפי שנים. הקאלום המסורתי עשוי מקמח אורז ומשמש גם כמזון לבעלי חיים, לנמלים ולצפורים.
קולאם בפתח אחד הבתים בדרך לאורי ודני באורוביל
אנו בדרך לדני ואורלי. זוג ישראלים שגרים במקום. הדרך בוצית, ירד גשם. והנה חוט חשמל נמוך חוצה את הכביש.מה עושים? עוזר הנהג עולה על גג האוטובוס ומחזיק את חוט החשמל גבוה מעל לראשו כדי שהאוטובוס יוכל לעבור. גם בכניסה למלון בצ'נאי פגשנו חוט חשמל כזה שהשומר בשער נאלץ להרימו בכל פעם שאוטובוס נכנס/יצא מחניית המלון.
דני בפתח המפעל WellPaper


אורלי מקבלת את פנינו
לדני ואורלי מפעל להכנת חפצים מנייר Wellpaper  . בבית המלאכה עובדות נשים מהכפרים הסמוכים. חלקן אלמנות צונאמי. הים סחף את הבעלים הדייגים. וגם נשים אחרות. במקום עובדות כ- 60 נשים. בהתחלה היו רק 10.
 
האדמה שדני קיבל אינה אדמה של אורביל אלא אדמה בין אורביל ובין הכפר השכן, אדמת מריבה בין 2 רשויות. הקמת המפעל על אדמה זו תרמה לשלום וליחסים הטובים עם הכפר.
הבנות יושבות על הרצפה ומכינות סלסלות נייר. הסחורה שלהם איכותית ומבוקשת כיום גם בעולם הרחב.
 
העבודה נפסקת וכולנו מתארגנות במעגל גדול. בתחילה הנשים מהססות, מרכינות ראש, מחזיקות ידיים ולא נותנות לנו להשתלב ביניהן. לאט הכל מסתדר. המעגל מתחיל לנשום. מוסיפים קולות ותנועה. הכתפיים משתחררות, הפנים נרגעות, חיוכים מתחילים לבצבץ. עלינו על דרך המלך.
 
 
 מתחלקים ל-3 מעגלים. מנסים לשיר ולרקוד את השמות שלנו. דרך מצוינת להכרות ולנתינת במה רגעית לכל אחת ואחת. הקולות הולכים וגוברים, התנועה הולכת ומשתכללת. 3 מעגלים יוצרים! איזה יופי! מסיימים את המפגש המרגש בשיר "שלום חברים" שאנו שרות להן ובשיר בטמילית שהן שרות לנו.
 
היתה שמחה באויר, היתה שותפות של נשים, להן היה פסק זמן של "לקחת גם משהו לעצמי", ולו רק לזמן קצר. אולי המפגש הזה מלווה אותן, אולי הן קמות בבוקר עם חיוך פנימי, אולי הן ממשיכות ליצור סלים תוך זמזום נעימה כלשהי. אולי.
 


הפסקת צהרים בבית הקפה המקומי. ארוחה ים תיכונית צמחונית. פלאפל, חומוס וטחינה.
במקום גם מוכרים מוצרים שונים תוצרת מיחזור ומי מנהל? ישראלית, איך לא.
 

ומשם ישר לסדנא ליצירת כלי מוסיקה. היוזם הוא אורליו, בחור אוסטרלי שהתחיל את העבודה עם נערים עבריינים ובעצם הציל אותם מהידרדרות לחיי פשע.
 
 המקום הומה ורועש. נשים וגברים מכינים כלי מוסיקה מכל הסוגים. פעמוני רוח, כלי הקשה שונים, כלי נשיפה. כולם יושבים במסירות ובהתמדה מרובה. משייפים, מבריגים, צובעים, מלטפים עד שהכלי מוכן. ליד שולחן יושבים 3 בחורים צעירים. שני לבנים יפיופים והודי אחד. צעיר אחד הגיע מאוסטריה והוא כאן כבר שנה והשני הגיע מהולנד לפני כחודשיים. הם מעבדים חלילים.
סדנה ליצירת חלילים, במקום עובדים תושבי המקום בשיתוף עם מתנדברים מכל העולם

 הנשים, 9 במספר לוקחות פסק זמן מהעבודה. אנו עולות לקומה העליונה, מעל לחנות לשיר ולנגן ביחד. אורליו, בדברי הפתיחה מספר לנו שחלקן נשואות לגברים מכים, אלכוהוליסטים. הן קמות מוקדם מאד. מביאות מים הביתה, מנקות ומבשלות ואחר יוצאות למפעל ליום עבודה ארוך וכשחוזרות הביתה ממשיכות לטפל בבית ובילדים. חיי האשה קשים מאד, בעצם האשה לא נחשבת.

אנו יושבות באולם הקטן. קבוצה מול קבוצה. הן יושבות צפופות זו לזו. הקירבה הגופנית מעניקה בטחון. יש סקרנות באויר. אילה מתחילה עם התוף הגדול. מקצבים "הלו" "שלום" "נמסטה". כולנו מצטרפות. באויר מתרוצצים לגטו, סטקטו, עוצמות גבוהות ונמוכות. אנו לוקחות כלי הקשה ולקולות האנושיים מצטרפים צלילים. תזמורת שלמה.


בין הנשים גם אשתו של האחראי ובנה הקטן יושב בחיקה. שרונה מוציאה מהתיק מכונית צעצוע עטופה בפלסטיק. הילד פוקח עיניים גדולות ולא זז. שרונה משדלת אותו לבוא ולקחת את המכונית והוא נצמד לאמו. "תורידי את העטיפה ותגלגלי אליו את המכונית" אני מציעה ואכן, הילד לוקח את המכונית ומתחיל משחק קטן הוא מגלגל אלינו ואנו חזרה אליו. מסביב שירה ונגינה והוא ישוב לו בשקט, יש לו אוצר ביד.

 
כבר אחר הצהרים.חוזרים לאוטובוס. אילה שואלת אם רוצות לחזור למלון או מוכנות להפתעה. האוזנים והעיניים שלי נפתחות. ברור שהפתעה!!! ומיד הסוד מתגלה:  פגישה עם מינה – הגורו של אילה. ב 2003 אילה שהתה אצלה חודש ימים ולמדה מוסיקה ופילוסופיה של אורבינדו.
איילה ומינה בגינה של מינה בפונדיצ'רי

אנו ברובע הצרפתי. שער בצבע בורדו ומאחוריו בית רחב מידות, חצר קדמית וחצר אחורית. אשה עם עיניים מאירות, חיוך רחב מהלב, לבושה בפנג'ב צהוב בהיר, מקבלת את פנינו. יופי פנימי הפורץ החוצה ועוטף אותה ויוצר הילה גדולה מסביבה.
אצל מינה בחצר
בכניסה פסל גדול של גנש ובסלון על הקירות שתי תמונות של אורבינדו ושל האם.
כולנו מתיישבים בסלון ומינה בקול נעים מדברת על עיקרי תורתו של אורבינדו. הבנות עייפות. היה לנו יום גדוש ומלא חוויות שהשקענו בהן הרבה אנרגיה נפשית.

אני לא בריכוז מלא, לא מצליחה לעקוב אחרי הדברים חלק מהזמן.

 מינה מזמינה אותנו לחדר המוסיקה. חדר קטן ואנו מצטופפות. בחדר ארון גדול בעל דלתות זכוכית ובפנים מוצגים 4 ויני וליד הקיר הרמוניום. מינה מתיישבת מאחורי ההרמוניום ומתחילה לנגן ולשיר.

מינה שרה פסוק ואנו חוזרות אחריה. עולים ויורדים בגובה הצלילים. החדר מתמלא בצלילים. אווירה קסומה. האנרגיה מתפשטת בחדר ונעה במעגלים ממינה אל מעל ראשי כולנו וחזרה אל מינה ושוב לחדר ואל מינה. גלים גלים, גלים גלים. מסיימים את הפגישה בצחוקים אדירים. צחוק שמתחיל כמלאכותי והופך לאמיתי, מתגלגל ומשחרר.
 
אצל מינה