10.12 בית-ספר, מאדוראי, מקדש מינאקשי

יום שני  10.12.12

היום מתחיל בפעילות גופנית. חלק מהבנות שוחות בבריכה ונהנות מהג'קוזי, חלק בשיעור יוגה ליד הבריכה. אין דרך טובה יותר להתחיל יום חדש מאשר קצת למתוח ולשחרר את השרירים, לנשום נשימות טובות ולחשוב חיובי! חיובי! חיובי!

שיעור יוגה בהדרכת חמוטל בן-דור על שפת הבריכה במלון הבוטיק בדרך למאדוראי

באזור המלון עוד כמה מבנים מרשימים של משפחות אצולה, מחכים לגואל שיבוא וישפץ אותם כמו את הארמון שבו גרנו.

 

יוצאים לדרך, אל מדוראי.

נשים עובדות

בדרך נעצרים ליד מבצר סלע ענק, לידו כמובן אתרים מקודשים.  ונשים עובדות עבודה קשה. סוחבות על ראשן כדי מים כדי להרטיב את הבטון, כאילו לא המציאו עוד את הצינור.  ובמקום אחר סוחבות על ראשן אבנים ענקיות לעבודת השימור של המקום.

 

 

בית-ספר ציבורי בדרום הודו
בדרך נכנסים לביקור בבית ספר. הילדים משתוללים משמחה. רצים לשער, מנופפים ידיים וצוהלים. הם עומדים בחבורות חבורות. בנים בנפרד מהבנות.

הילדים מסודרים, נקיים ומטופחים. המשפחה המורחבת עוזרת להתארגן בבוקר.

זהו בית ספר ממשלתי, כיתות יסוד ועד כיתה י'. אנו נצמדים לכיתה אחת. הם מסודרים בחצר 2 טורים של בנים ו- 2 טורים של בנות. הילדים מאד ממושמעים, עומדים בדום מתוח. ליאורה מלמדת אותם שיר "שלום חברים" כולנו שרים ואחר כך הם שרים לנו שיר שלהם. הילדים נכנסים לכיתה. הנעליים נשארות ליד הכניסה. בכיתה כ – 40 ילדים. אין שולחנות ואין כסאות. הילדים יושבים על הרצפה. צד ימין הבנות, צד שמאל הבנים. ככה לומדים. עמליה מתיישבת עם הילדים. איזו שמחה. מחיאות כפיים סוערות. גם גילי ורותי מתיישבות עם הילדים. רותי מחוללת מהומות, כולם מתנפלים עליה לזכות בלחיצת ידיים.

נכנסנו לכתה אחרת, ילדים יותר גדולים. גם כאן יושבים על הרצפה טורים טורים בנות ובנים בנפרד. ריקי שואלת שאלות. מי שמצביע ורוצה לענות, קם, עומד זקוף ומתוח ומשיב ואחר חוזר להתיישב על הרצפה. המשמעת חזקה והכבוד רב למורים

השאלה הראשונה "מה חשיבות החינוך?" התשובות: "למען עתיד טוב יותר", "לאסוף הרגלים טובים", "לקבל מקצוע וכסף". לשאלה השניה "מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?"  התשובות מפתיעות, בהתחשב בעובדה שהוריהם רובם ככולם איכרים וללא השכלה "אני אהיה רופאה" עונה אחת הבנות "אני אהיה מהנדס תוכנה" עונים שני בנים.  – יש עתיד להודו!

בכניסה לבית הספר, ליד השער, יש לוח ועליו רשומה ה"מחשבה של היום". ביום ביקורנו היה רשום  "כשהקנאה מרימה את ראשה המכוער אפילו חברים ואוהבים נעשים האויבים שלנו".

80% מבתי הספר הממשלתיים דומים לבית הספר הזה. הם נמצאים בכל עיר. גן, יסודי, תיכון. הממשלה עושה מאמצים להביא את הילדים לבתי הספר, אבל אין כפייה.כיום כמחצית מהתלמידים הן בנות, חלק מהמאמץ להעלות את איכות החיים של הנשים. הבעיה היא בתקציבים. כפי שראינו אין ריהוט והילדים על הרצפה ובחלק מבתי הספר גם אין כיתות ולומדים בחוץ ובחלק אחר לומדים ב – 2 משמרות. חלק מהמורים לא מקומיים. משכורת טובה מאתגרת אותם להגיע למקומות יותר רחוקים ואפילו נידחים. אורכו של שיעור הוא מחצית השעה ובכל יום לומדים 7 יחידות ובן היתר לומדים הינדו, את השפה המקומית, אנגלית, ביולוגיה, כימיה, מתמטיקה.

 

3 מתוך 7 ראשי ממשלות בהודו באו מבתי ספר כפריים ממשלתיים. נותן תמונה כמה אתגרים עומדים בפני הילדים ומי שמתאמץ וחרוץ ומוכשר יכול להצליח. החינוך הוא בחינם והטובים הממשיכים בלימודים מקבלים מלגה ממשלתית.

כ – 40% מהילדים נושרים מבתי הספר מסיבות שונות. בסיום כיתה י' יש מבחן ארצי. הנכשלים חוזרים על כיתה י' או מפסיקים לימודים. בנות שממשיכות בלימודים אקדמאים ומגיעות לתואר ולמקצוע, כמו רופאות, נשאבות חזרה ל"שיעבוד" כשנישאות. העצמאות מתמוססת. הן חוזרות למשפחה. בעל, אמו, וילדים.

ממשיכים בנסיעה וחולפים על פני בית ספר אחר. כיתה אחת יושבת מתחת לעצים, הילדים יושבים במרחק זה מזה ולי מסביר כי זו בחינה.


כתת תלמידים  בחוץ מתחת לעצים, כנראה בשעת מבחן.  לא מפונקים.

המשמעת מושגת בקלות יחסית, כי כולם רוצים להצטיין. הצטיינות בלימודים פרושה קידום, משכורת ועליה ברמת החיים ומי לא שואף לכך. הממשלה מאפשרת לעניים להתקדם. המדינה דמוקרטית ולא מפלים אנשים על בסיס של מוצא, קסטה או דת. לבני הקסטות הנמוכות המצטיינים יש שריון מקומות באוניברסיטה.

 

מדוראי – עיר הדבש.

מדוראי היא עיר מתקדמת ושוקקת חיים. גרים בה 3.5 מיליון בני אדם, השניה בגודלה בטמיל נאדו. עיר מסחרית, אוכלוסיה עשירה מעורבת.  60% הינדים, 20% מוסלמים ו- 20% נוצרים.

 ביקור בארמון . נבנה ב- 1636 על ידי המלך המקומי.האדריכל איטלקי והבנין נראה אירופאי. רובו נהרס במשך השנים וכיום נותר רק רבע ממנו.

הארמון במאדוראי

מול הכניסה עמודים עם תקרה צבעונית מקושטת. על העמודים והקשתות עיטורים. בחלק התחתון הקישוט הוא הודי ובחלק העליון, קרוב לתקרות נוצרי. החדרים הפנימיים מיועדים למשפחה והחדרים החיצוניים למשרתים ולחיילים.

המון קישוטים, דרקונים סיניים, גמדים ומלאכים. אנו מסיירות בחדרים. אולם המליאה בו נערכו כינוסים, עצרות וגם תיפקד כבית המשפט, ההרמון שלו תקרה מצוירת יפהפיה, חדר המחול הגדול בו ישבו אורחי המלך ונהנו מהרקדניות.

העטורים בתוך הארמון

לאחר קבלת העצמאות, הממשלה הפכה את המקום למוזיאון ולאורך קירות החדר הגדול יש כיום פסלי אלים ופסלים אחרים אוסף מרשים שחלקם הוא מהמאה ה- 8.

 

המקדש -  מינאקשי סונדרה אישוורה. המקדש המרכזי במדוראי. מוקדש לשיווה ופרווטי אשתו. (שנקראת כאן מינאקשי). הבניה התחילה במאה ה-12 ונסתיימה במאה ה-18. כמו לכל מקום קדוש בהודו גם כאן יש סיפורים ואגדות על אלות ואלים וגלגולים וניסים ואהבות. הסיפור נגמר בהפי אנד ולכן המקום הפך למרכז לעליה לרגל ואנשים כ – 10,000 כל יום, מגיעים הנה כדי לבקש ממינאקשי - פרווטי אושר, שמחה, בריאות וכל טוב. אין להגיע למקום  ללא מנחות וכל אחד מביא בהתאם לכיסו.  המקום צבעוני ומדהים בעליזות הצבעים. אין אריח ללא צבע,    מנדלות צבעוניות ודמויות בעלי חיים. המקום נצבע לראשונה במאה ה – 19 ומאז צובעים כל 12 שנים ולוקח כשנתיים לצבוע הכל.

 

 אנו נכנסות למקדש. במקום המולה רבה. מאות אנשים. מקומיים, עולי רגל הלבושים בלונגי שחורים ותיירים.  מתופפים מרעישים בפינה אחת. אנו הולכות בפרוזדור ארוך. לכל אורכו פסלים של אלים ואלות. חלקם מהמאה  ה – 14, עשויים מגרניט. לכל פסל מגיעים עם בקשות אחרות. לפסל של קאלי מגיעים אנשים המבקשים פרנסה. פסל אחר הוא פסל הנישואין ומגיעים אליו הורים נואשים לבקש חתן לבתם הלא נשואה. במקום אחר אלת פריון עתיקה. לכאן באות נשים עקרות והיה ונכנסו להריון וילדו תינוק בריא בשעה טובה, הן חוזרות בשמחה ומורחות גיי (חמאה מזוקקת) על האלה. גם לאקשמי בחגיגה. אליה באים לבקש עושר והאנומן (אל הקוף), הוא נותן כוח. מקיפים את העמוד של האנומן 3 פעמים, מדליקים אש ומביעים משאלה. בטוח יעבוד.

 

טקס ההשכבה

כל ערב בשעה תשע, מתקיים טקס ההשכבה של שיווה ומינאקשי. שיווה חוזר הביתה אל מינאקשי אשתו מיום עבודתו במקדש. רק הינדים מורשים להתקרב למקום מושבו של שיווה וכך אנו מוצאות עצמנו משקיפות מרחוק. הברהמינים מכינים אותו ומעבירים אותו למרכבה העשויה מכסף טהור. מתחילה תכונה. קולות תופים, מצלתיים וחלילים. עשן מתקרב ומרמז שהשיירה בדרך. ראשונים נושאי האש ואחריהם המרכבה הנישאת על כתפיהם של 4 אנשים. כל התהלוכה עוברת ליד הבנים: מורוגן וגנש. אבא מברך את בניו בלילה טוב. ליד כל אחד מהם עומדים. מורידים את המרכבה מברכים, מתפללים, מנגנים ועושים הרבה עשן. כל זה כהכנה לטקס המרכזי. המרכבה מגיעה ועוצרת מול מקום מושבה של מינאקשי. עומדים ומחכים ועומדים ומחכים ועדיין מחכים ופתאום זה מתחיל. מינאקשי שולחת לשיווה קערה גדולה. מקשטים את הקערה בפרחים ומסובבים את המרכבה של שיווה. אדם אחד מלבה את האש והעשן עוטף את כולנו. בפנים מינאקשי מתכוננת לפגישה ומכינה מים חמים,שמן שומשום, פרחי יסמין וארוחת ערב טובה. כששיווה מגיע, היא רוחצת לו את הרגליים במים החמים, מעסה את שער ראשו בשמן שומשום, מניחה על ראשה את פרחי היסמין. הם אוכלים ארוחת ערב להולכים לישון.

 

בבוקר, בערך בחמש מעירים אותם. טקס הבוקר אינו פתוח לקהל. רק הברהמינים  נוכחים. הרי האלים עשו מה שעשו כל הלילה והם אינם יכולים להראות לפני שיטהרו אותם ויכינו אותם ליום החדש. איזו אהבה ! הייתם מאמינים? אלפי שנים והאהבה עדיין בוערת !