9.12 האמה השותקת, אמני הפיסול, טנג'ור

אמה שיווה שאקטי – האמה מבנגלור

אילה מכינה אותנו לביקור אצל האמה בדברי הסבר קצרים מאד. היא מספרת על אשה מיוחדת שכל מה שהיא עושה בין 10:00 ל- 10:15 הוא להתבונן בקהל המודטים היושב באולם שלה. היא מסתובבת, מתבוננת ועושה מודרות קטנות ובקושי מורגשות, בכפות הידיים.

ביתה של האמה השותקת. סביב המקום  התפתח אזור שבו גרים המעריצים של האמה השכרת חדרים ודירות ועוד

חלק מהבנות ואני בתוכן, מגיעות לאולם כבר ב 09:15, לשבת למדיטציה ולספוג את האווירה. על הרצפה מחצלות ובארון בפינה כריות לנוחות היושבים. על הקירות מסביב תלויה תמונה של האמה. אשה מוארת, עטופה בהילה, יופי פנימי שנמשך החוצה. אני משתוקקת כבר לראותה. קצת לפני השעה 10:00 מתחילה התרחשות. מניחים פרחים לפני הכיסא שלה, מזיזים אנשים שיושבים לא במקומות הנכונים. כולם בהיכון. והנה היא באה. אשה קטנה עטופה בסארי כתום. צעדיה קטנים, איטיים ומדודים. הקהל עוצר נשימתו. היא מתיישבת לכמה דקות על הכיסא ואחר כך קמה ומתקרבת לאנשים.  מתבוננת תוך ביצוע תנועות קטנות בכפות הידיים. ההתרגשות שלי גוברת, ידי בתפילה ועיני מלוות אותה. היא מתקרבת והיא מולי. נוצר קשר עין. אני מחייכת חיוך קטן והיא מחייכת חיוך קטן. משהו קורה לי. היא נכנסה לתוך ליבי. הדמעות פורצות וגולשות לאט על הלחיים. קשר העין נמשך. נראה כמו נצח. היא ואני פה כבר שנים ביחד ונהיה יחד לעולמים. הקסם לא פג גם כשהאמה ממשיכה הלאה, גם הדמעות לא מפסיקות. כל המחשבות נעלמו. אני נטו עם העוצמה שעולה ויורדת בתוכי.

זהו. האמה עזבה את החדר. אני לא ממהרת לקום. גם לא מחכה שהבכי ייפסק. קמה לאט, הולכת כברת דרך מחובקת עם ריקי. חבוקות ושותקות ולאט לאט האנרגיות חוזרות לגודל הטבעי שלהן ואני נרגעת.

ניקוי יבש וגיהוץ בפינת הרחוב

לפנינו נסיעה ארוכה. אנו יורדים דרומה. דרום הודו מרווחת, ירוקה, עשירה, תרבותית. הכבישים טובים יותר, יחסית לצפון וגם נקי יותר ואחוז המשכילים גבוה יותר. בדרך רואים הרבה אוניברסיטאות בחלקן  בניינים חדשים ומפוארים. האדמה באזור פוריה ואנו רואים שדות רחבים של אורז וקנה סוכר.

ליד השער של אחד הבתים גנש שומר על הבית

 

טאנג'ור - אמני הפיסול

עיר גדולה. מיליון וחצי תושבים, אחוז גבוה של משכילים. במקום שלטו פורטוגזים, צרפתים, הולנדים ואנגלים וכולם השאירו שכיות חמדה.  העיר מפורסמת באמנים שבה, חרשי נחושת, ברונזה ומתכות נוספות.

אמני הפיסול אצלם ביקרנו מדגימים לנו את דרכי עבודתם

אנו מבקרים בבית מלאכה של אמנים, אב ובנו. הבן מראה ומסביר את כל שלבי העבודה ותוך כדי מכין לנו כהדגמה גנש פצפון. החומר מותך, נכנס למים מתקשה והופך למעין פלסטלינה גמישה שניתן ללוש אותה. לא עובר זמן ומתוך החומר מציץ גנש חמוד.

הם עוסקים גם בעבודות מנחושת ואבץ. כאן התהליך ארוך יותר. הפסל נכנס לתוך מעטפת מחימר ולתנור. לאחר יממה שוברים את התבנית החיצונית ומתקבל פסל אותו צריך עכשיו ללטש ולשייף. זהו תהליך של שבוע.

במקום גם חנות, כמובן, בה הם מוכרים את התוצרת שלהם, פסלים בכל הגדלים. גנש ושאר האלים מככבים על המדפים העמוסים לעייפה. המחיר בדולרים ולא זול.

הפיל המברך בפתח המקדש הגדול של שיווה

בכניסה למקדש פיל מקושט אוזניים וחדק ובין העיניים פסים לבנים של שיווה. הפיל עובד. זהו גנש המברך את הבאים בשער המקדש. 10 רופי ויש ברכה. כולנו בעד. כל אחת בתורה נגשת ועומדת ליד הפיל.

הוא מרים את החדק ומניח אותו על הראש. כן, על הראש של האדם. הפיל עובד קשה, להרים ולהוריד את החדק. ובין לבין אוכל קצת עשב. בעליו מדריך אותו מתי להרים החדק ומתי להרפות, על ידי דקירות קטנות במקל. אני מתחת לפיל. החדק על ראשי. נשיפת אוויר חמה, לחץ קל של החדק. מספר שניות. אני מבסוטה וזהו. נגמר.

כותבת היומן חמוטל בן-דור והפיל המברך נושף על ראשה

המקדש הגדול של שיווה בטנג'ור

המקדש נבנה כמו מבצר על ידי ראג'ה משושלת צ'ולה. בכניסה שערים מרובעים  ועליהם פיסול מיוחד במינו. על החומה מסביב ניצבים 1002 ננדי קטנים (שוורים) והם שומרים על המקדש.

מעבר לחומות ניצב ננדי ענק, הגדול ביותר, עשוי מאבן גרניט אחת שחורה. זהו השור המשמש כרכבו של שיווה. הוא נמצא על במה ומעליו תקרה מצוירת במנדלות צבעוניות.

בתוך החצר הרבה פסלים גם אירופאים, רומים ויוונים והנה דמות שמנמנה עם כובע. זהו מרקו פולו.

השעה 6 בערב. זמן תפילה והשכבת השיווה לינגם לישון. כל ההמונים עומדים בתור לקבל ברכה ולשמוע את המנטרות והתפילות ולי שלנו, כמו לי הידוע בסידוריו, סידר לנו פוג'ה פרטית. דרך כניסה צדדית כולנו מתקרבות לשיווה לינגם הענק, העטוף בפרחים. נכנסות לקודש קודשים, לרחבה שההמון לא יכול להיכנס. הטקס מתחיל: הנחת הידיים על עלי בננה וברכה. הנחת הידיים מעל האש ועל העיניים, קבלת מנחה קטנה וטיקה לבנה על המצח. לי מלא הערצה וכבוד. זה לא מובן מאליו שכך יקבלו אותנו, הלבנות הזרות. ההמונים ההינדים עומדים בסבלנות ומחכים. אם הם היו ישראלים, טונות של גידופים היו ניתכים עלינו "חוצפה!, איך העזו!, חתכו את התור". אבל לא. כאן הודו. ההמונים מחכים בסבלנות ואני שוב מתרגשת מקבלת הפנים הנהדרת הזו ומהענווה של הקהל.

יוצאים. כבר חושך בחוץ. הננדי הענק מואר.    מתחילות לעוף בדיחות על הלינגם  של שיווה. הדף לא יסבול את הנאמר.

לפנינו עוד שעתיים נסיעה עד למלון.  כל המלונות בטאנג'ור לא ברמה מספיק גבוהה למפונקות שכמונו. בדרך, פעילות חברתית המצריכה את הבנות לגשת למיקרופון ולגלות טפח מעצמה. להסביר את הקשר בין הכתוב בפתק שקיבלה (פסוקים הלקוחים מתוך ספרו של קרליבך). הפתק שלי: "חריצותם של הנמלים". אין ספק שמתאים. אני חרוצה, יסודית ומאורגנת מטבעי. כמו הנמלים, לא אשאיר למחר את מה שניתן לעשות היום. גם שאר הבנות מוצאות קשר הגיוני בין הכתוב בפתק שלהן ובין המציאות. ובהמשך הדרך לי מספר סיפור על הקוף החכם שסידר את התנין ואשתו. ולסיפור מוסר השכל: אל תהיו חמדנים. תשמחו עם מה שיש ותגידו תודה. החמדן בסופו של דבר רק מפסיד.

מלון שהוא ארמון

הגענו למלון בתשע בערב. הפתעה גדולה. זהו ארמון שמו צ'ידם בראם. הוא היה שייך לסוחר עשיר בכפר. זהו אחד מ – 15 ארמונות כאלה של סוחרים עשירים באזור וברחבי הדרום יש מאות כאלה.

חלקם הפכו לבתי מלון וחלקם פשוט מתפוררים, כי למדינה אין כסף לתחזק אותם. הכל יפה ביותר. המקום עבר שיפוץ ושיחזור ולמרות זאת חלק נראה מיושן ובלוי  אבל לא מפריע לאווירה המיוחדת. עשרות חדרים חלקם ענקיים וחלקם קטנים.

שרונה ואני בחדר קטן. כדי להגיע אליו צריך מפה. פניה ימינה ושמאלה ועוד פניה ועוד. ללא סימני דרך כמו כד ענק או קיר אדום היינו הולכות לאיבוד. החדר קיבל ובצדק את השם "חדר המשרתות", לאחר שראינו חדרים של בנות אחרות והעיניים יצאו. לא מקנאה חס וחלילה אלא מהגודל העצום והיופי של אותם חדרים. התמקמנו ושרונה נכנסה להתקלח. והנה הפסקת חשמל. אנחנו לא מתרגשות, הפסקות חשמל הן חלק מהעסקה כאן בהודו. אלא שהפעם החשמל לא חוזר. צריך לעשות משהו. המים במקלחת ממשיכים לזרום. האם שרונה מתקלחת בחושך? כן! מסתבר ששום דבר לא מפריע לה להתנהל לפי הסדר שנקבע. ממש אמיצה וגיבורה. אני יוצאת לפרוזדור. למזלי עובר בחור באזור ואני מזעיקה אותו. הוא מתחיל לטפל בחשמל. מגיע עוד אדם ועוד אחד ועכשיו הם כבר ארבעה שמסתובבים בחדר, מעלים ומורידים את המתגים. כלום לא קורה. "שרונה" אני צועקת "תשארי במקלחת, גברים מסתובבים כאן" החשמל חוזר והם מבטיחים שלא תהיינה בעיות עד הבוקר.מאמינים? ממש לא. לא עובר זמן ושוב אין חשמל, אבל הפעם לזמן קצר. מכיוון שכבר כמעט חצות אנו מכבות את האור. לא חשוב אם יש חשמל או לא. אנחנו ישנות. לילה טוב.

רק בבוקר כשהתעוררנו גילינו את הבריכה המדהימה מתחת למרפת שליד החדרים