יום שבת, 2 במרץ 2013

11.12 מאדוראי, "מעגל נשים" ועלי בננה


יום שלישי  11.12.12

לפני שבע,אני עם כוס תה וספר על הספה שליד החדר, באויר הצח. ממול, בעמק, יושבת העיר, עליה ערפל דק ובמרכזה מזדקרים מגדלי המקדש. קולות הציפורים על העצים מתערבבים עם קולות הפעמונים המגיעים מהעיר וגם צפירות המכוניות והטוק-טוקים וככל שהזמן מתקדם כך הווליום הולך וגובר.                          בוקר טוב!


העיר מאדוראי נשקפת מן המלון שבו השתכנו על ההר

הנשים
מכיוון שאנו עומדות בפני מפגש נשים זה הזמן לדבר קצת על נשים בהודו.
האשה בהודו אינה נחשבת. היא רכוש של אחד הגברים: האבא, הבעל, האח. ויש שמירה קפדנית על טוהר הבת כדי שה"סחורה לא תיפגם". תפקידיה: 1. לשרת את בעלה 2. ללדת בנים זכרים 3.לעזור לבעלה במילוי טקסים דתיים. בוודות, שנכתבו לפני אלפי שנים, כתוב בין היתר, שעל הגבר להתחתן עם אשה נעימה ואסור לו להתחתן עם אשה בעלת שיער אדום או אשה שמדברת הרבה או אשה שיש לה שם של הר או נהר או שם מפחיד ואין לשאתה לאשה אם אינה מקיימת את הפולחן.
נשים נחשבות כעסק כלכלי גרוע. לידת בנות הוא עניין בעייתי. בגידול תינוקת משקיעים מזון, לבוש, חינוך ועוד וכשתגדל ותינשא היא עוברת לרשות משפחת הבעל. ההורים משקיעים כסף רב בחתונה הם מאבזרים את הבית, לעיתים מממנים לימודים לבעל. בממוצע לחתן בת עולה  3000 דולר, 5 שנות עבודה באיזורים כפריים. הכלה החדשה הופכת להיות המשרתת של החמות שבדרך כלל רודה בה. לוקח זמן רב, אם בכלל, עד שהכלה מבססת את מקומה ודעתה נחשבת. אם היא לא ממושמעת, היא נענשת. דורשים כסף ממשפחתה ולעיתים גם רוצחים אותה. בעלה יכול להתחתן שוב ולזכות שוב בנדוניה. נישואין הם עסק מסחרי לכל דבר. אם בעלה הולך לעולמו נעלמת הסיבה לקיומה ואז האלמנה קופצת למדורה של הבעל כדי להגיע איתו לשמים. (מנהג הסאטי). היא מקבלת ניקוד גבוה לגלגול הבא ומטהרת במעשה זה את הקארמה של ילדיה  ושל משפחת בעלה ולכן המשפחה מעוניינת ומעודדת אותה לקפוץ  למותה. כל הרכוש שהביאה עימה נשאר בידי משפחת הבעל וכך יש להם גם רווח כלכלי. המנהג נאסר על ידי הבריטים ומקרה סאטי אחרון שידוע עליו התרחש ב – 1987. כיום אלמנות עוזבות בדרך כלל את ביתן, לובשות סארי לבן, חיות באשראם המיועד לאלמנות, מקבצות נדבות למחייתן ופשוט מחכות למותן. הן חיות מתחת לשוליים ונחשבות יותר נחותות אפילו מקסטת הטמאים. 
 לעומת זאת ללדת בנים זה מבורך. הבנים דואגים להורים, עוזרים בפרנסה וגם מביאים כוח עזר לעבודה – את נשותיהם. לבנים מקום חשוב בטקס השריפה של ההורים. הבן הבכור מנפץ את הגולגולת כדי שנשמת הנפטר תעלה בקלות לשמים.
גלריה של נשים בדרום הודו בעיקר בחבל טמיל נאדו
 


 


 

נשים – קצת אחרת

לאילה קשרים בכל העולם. חברים וחברות פה ושם. חלק מהאנשים הפכו לידידי נפש בזכות המוסיקה. ומפגש הנשים היום הוא עם קבוצה מיוחדת. אנו וכ – 40 נשים המתנדבות בארגונים שונים. ארגון הגג הוא  Soroptimist International of Madurai. המפגש מתקיים בסטודיו של רשמה וזאפר בעלה. רשמה היא הגיסה של סימה. סימה היא החברה של אילה. רשמה היא אשה אמידה, נדיבה עם לב רחב.

אמרנו בזכות המוסיקה. כן! המוסיקה מאחדת לבבות. המוסיקה גורמת לזרים להרגיש קירבה מיוחדת. הלכת ברחוב ואשה זרה הלכה מולך? בדרך כלל תחלפו זו על פני זו ללא מבט, ללא חיוך, ללא תחושה ורגש. תפגשו שתיכן תחת המטרייה של המוסיקה והמפגש יסתיים בחיבוקים ונשיקות, החלפת דוא"ל ואולי גם בידידות אמיצה לעוד שנים. וכך היה. נפגשנו עם נשים משכילות, ממעמד גבוה. חלקן מוסלמיות. בתחילת המפגש הסתייגות, לא ברור מה יתפתח. בסופו – אחוות נשים. לא חשוב מי את ומה את. לא חשוב מה דתך, מה גילך ומה מעמדך, מאיזו תרבות באת ומהם מנהגיך. לא חשוב אם את שמנה, רזה, גבוהה, נמוכה, מכוערת או יפה. חשוב שאנו ביחד. מאזינות, כותבות, מציירות. מחליפות רשמים וחוויות. נחשפות ונפתחות. זו כוחה של המוסיקה. מאחדת לבבות ועולמות.
 

 

ארוחת הצהרים – היום, ארוחה מיוחדת. רשמה מזמינה אותנו ואת נשות ההנהלה של ארגוני המתנדבים לארוחה במסעדה. מסתבר שזו מסעדה של זאפר, בעלה. אנו מתקבלות במאור פנים והמלצרים מתחילים לכרכר סביבנו. קודם כל, כל אחת מקבלת עלה ירוק ענק. מה זה? בשביל מה? מציצים במקומיות ולומדים. זה עלה בננה. יש לפתוח את העלה, לפרוס אותו לפנינו, לנקות אותו בקצת מים ו.... הצלחת מוכנה. כן האוכל יוגש על גבי עלה הבננה. מגניב. ומתחילות להגיע המנות. במרכז העלה מניחים את האורז ומסביבו מטעמים שונים. חריף להפליא – כן, אני האשכנזייה שלא ממש מתלהבת מחריף, אוכלת חריף במלוא הפה, החיך והגרון. ואיך אוכלים? שאלה שלא צריכה להישאל. עם האצבעות. רק יד ימין בבקשה. יד שמאל משמשת לניקוי אחרי השירותים. תוך 2-3 דקות אני הופכת למומחית באכילת אצבעות. בואו ותלמדו: מעבירים מעט מאחד המטעמים אל קצה האורז, אוספים הכל בארבע אצבעות מול אגודל, מקרבים לפה ובעזרת האגודל דוחפים את  כדור המזון לתוך הפה. אני נהנית ביותר, לוקחת עוד אורז ועוד דאל כדי למשוך את ההנאה עוד ועוד. הבטן מתפוצצת, השמחה רבה, אושר וחיוך רחב על הפנים, ארוחה שעוד אתגעגע אליה.
 

 

אין תגובות:

פרסום תגובה