12.12 תקאדי בהרי הגת פילים, תבלינים, טבע.

יום רביעי 12.12.12

היום יום חפשי! ריקי פורשת בפנינו את הפעילויות. אין צורך להשתתף, זה הרי יום חפשי. אפשר לקום מאוחר, להתמתח כדבעי, להתפנק ולהתעצל. אך אף אחת לא בחרה בחופש. כולנו משתתפות. על סדר היום : רכיבה על פילים, ביקור במטעי תבלינים, סדנת בישול, ו...שיט על הנהר. משוגעת מי שמפסידה. 

הפילים

אורך חיי הפיל בטבע 120 שנים ובשבי 80-90 שנים. משקלם כ- 4 טון והם אוכלים אוכל צמחוני, 300-400 ק"ג מזון ליום ושותים כ- 80  ליטר מים בימים רגילים ופי 2 בימים חמים.  לפילים האסיאנים אוזנים קטנות יותר מאשר לפילים האפריקאים. הבדל נוסף הוא האורך החטים. באפריקה חטים ארוכים גם לזכרים וגם לנקבות ובאסיה רק לזכרים. משך זמן ההריון עם עובר נקבה הוא 22 חודשים ועם עובר זכר רק 19 חודשים. בוער לזכרים לצאת החוצה. לא ברור בשביל מה.

מאמני הפילים בהודו הם המהוטים (קסטה). פילי הפרא נתפסים ואז המהוטים מאמנים אותם 4-6  שנים. בהתחלה הפילים עובדים בעבודות קשות, מובילים סחורות, כמו גזעי עצים. אחר כך הם עובדי מקדש – גלגול של גנש ובקראלה הם משמשים בעיקר לתיירות, בעיקר פילות כי הן יותר שקטות.

לכל פיל 2 מהוטים. הבכיר והעוזר. לעיתים העוזר הוא נער בן 12-13, כך שהקשר עם הפיל יכול להיות 60 -70 שנה. כל מהוט יכול לשלוט ולתפעל רק את הפיל שלו. יש להם שפה משותפת עם הפיל. כ – 4-5 סימני מגע שנועדו לכוון את הפיל : ימינה, שמאלה, קדימה אחורה ו – 18 סוגי קולות.  גיל הפיל נקבע על פי גודל החדק, החטים והאצבעות.

ועתה, אחרי שלמדנו על הפילים, אפשר להתחיל לרכוב. מתחלקים לזוגות. זוגתי, שתחיה, עמליה עולה ראשונה אני אחריה. יושבות בפישוק רחב. מי יודע איך נלך אחר כך. לפילה שלנו קוראים אושה. היא צועדת אט אט בתוך היער. תבלינים מטפסים חפשי על גזעי העצים. פלפל, הל, קפה. המהוט שלנו מדבר אל הפילה. היא מבינה כל מילה. "עמדי" היא עומדת. "תרימי את החדק לתמונה" והחדק מונף אל על. אנחנו צוחקות ללא הפסק. החברות על הפילות מלפנים ומאחור צוחקות גם הן.מובילי הפילים התמחו גם בצילום. הם מצלמים תמונות אומנותיות. הסיבוב קצר. עד שהתרגלנו לתנודות הגוף על הפיל, הגענו לתחנה סופית. זוהי חוויה בה מגלים שרירים חדשים. חוויה מפילה על פילה. אני רוצה פיל הביתה. ישאב את האבק בחדקו, יאכל את כל העשבים בגינה ויהפוך את כל השכנים לירוקים מקנאה.

 

 



מטעי התבלינים והקפה

אנו מטיילים במטעי התבלינים. המקום נראה יותר כמו יער שעל הגזעים ובין העצים יש ערוגות של תבלינים שונים. המדריך שלנו הוא טאג'. הוא מכיר כל צמח וצמח ואת התכונות והסגולות של כל צמח וצמח. הידע לא מלימודים באוניברסיטה, הידע עובר במשפחה מזה 4 דורות. אולי בעתיד יצא ללימודים וילמד חקלאות. טאג' הולך לאט ובנחת ומסביר על כל תבלין ותבלין. במקום אוצרות. כל התבלינים שרק אפשר לחשוב עליהם. כאן מולדת התבלינים ומכאן הם מגיעים לכל מקום בעולם. ומה יש לנו לאורך הדרך בה אנו פוסעים? וניל, כורכום (פקעת), ציפורן, חרדל, קינמון, הל, קפה ערבי, אניס, כמון, כוסברה, ג'ינג'ר (שורש), בזיליקום, צ'ילי, טפיוקה (שורש), ועוד. התבלינים גדלים בצל ולכן שותלים אותם בינות לעצים. גם שיחים פרחוניים ופרחים מפוזרים כדי למשוך ציפורים ופרפרים למטרות האבקה.

שמענו גם על הסגולות של התבלינים: מלך התבלינים הוא הפלפל השחור. אין לו תאריך תפוגה ואפשר לשמור אותו גם 1000 שנה. הפלפל האדום, השחור והירוק גדלים על אותו עץ. אם מייבשים את הפלפל בשמש 3 שבועות הוא הופך מירוק לשחור. כשמשאירים אותו על העץ להבשיל הוא הופך לאדום. הלבן נמצא מתחת לקליפה. הפלפל השחור טוב לשיעול והצטננות, נוסיף פלפל  לתה שחור עם רום וג'ינג'ר והוקוס פוקוס הנזלת חלפה. פה גדל הפלפל השחור הטוב בעולם. זהו אחד מענפי היצוא החשובים ביותר בהודו מזה אלפי שנים. חודשי הקטיף : דצמבר-מרץ.

ההל הוא המלכה של התבלינים. זהו שורש ממשפחת הכורכום והג'ינג'ר. ההל משמש מרכיב חשוב במסאלה. הוא בחזקת תרופה לכולסטרול בתוך תה ירוק.

הוניל הוא הנסיך. זהו צמח מטפס הדומה לסחלב. ההפריה שלו נעשית על ידי בני אדם. תרמיל הוניל האיכותי גמיש ואיכות טובה נמדדת על ידי הקלות בה התרמיל מתלפף סביב האצבע. זמן מדף הוא 6 -7 שנים לא בקירור אלא בקופסא אטומה.

 המוסקט נראה כמו לימון. מצד אחד טוב לשלשולים ומצד שני יכול להרוג.  25 חתיכות קטנות של מוסקט מעורבות במים והבן אדם הופך לז"ל.

הסיביה – תחליף סוכר. צומחים כאן 16 סוגים שונים של סיביה. הוא חזק פי 300 מסוכר רגיל ואין בו קלוריות. אחרי הייבוש מכינים ממנו אבקה ואת המתיקות שלו הוא מקבל אחרי בישול. פתרון מצוין לדיאטה וכמובן לסוכרתיים.

הכורכום שנראה צהוב כמו קארי הוא אנטי חיידקי ואנטי סרטני וגם מפסיק את צמיחת השיער על הפנים. מתאים לנשים. אם נראה בהודו נשים עם פנים צהובים מיד נבין שזו אשה המסירה את השיער המיותר מפניה. 

אננס. לכל צמח של אננס יש רק פרי אחד בשנה. אפשר לחתוך את ראש הפרי, לשים בתוך מים, לחכות עד שיוצאים שורשים ולשתול בעציץ כצמח נוי.

וקצת על העצים הגדלים בשטח: עצי אבוקדו, עצי קקאו שהפרי שלו גדול ובכל תרמיל יש 28 פולי קקאו, עצי גומי. מרגע השתילה ועד להפקת גומי (שרף),על ידי חתכים עוברים 7 שנים. בקרלה יש הרבה מאד מטעים של עצי גומי.  עצי הקינמון, מקלות הקינמון נלקחים מתחתית הגזע, עצי הציפורן. קוטפים את הניצנים לפני שנהפכים לפרחים ומייבשים. אפשר להחזיק את הציפורן 30 -35 שנים. והעץ הכי מעניין הוא עץ 5 התבלינים: פלפל, קינמון, ג'ינג'ר, מוסקט וציפורן. נראה כמו פלפל אבל בצבע חום ונותן ארומה וטעם חזק לתבשילים.

לאחר ביקור מלמד שכזה, היה קל לקנות תבלינים בחנות התבלינים. ידענו יותר על  טעמים, ריחות ושימושים.
 

 

 

סדנת בישול

צוות המטבח התכונן לכל הקבוצה אבל חלקן נזכרו שזהו יום חופשי ולקחו חופש והגענו 5 בנות ומאוחר יותר הצטרפו עוד שתיים. אנו יושבות בחצי גורן ולפנינו שולחן ועליו חומרים ומחבתות.

רלי מתעניינת בתוכן התבשיל

השף הראשי הגיע מניו דלהי. שמו ג'ון מתיו. למרות שזה שם ממש לא הודי, הבחור הודי. הוא עומד ונותן הוראות לשף אחר, בחור רזה וגבוה. עולים ריחות משכרים . תבלין ועוד תבלין ועוד תבלין קופצים למחבת.

 

ההודים אלופים בתבלינים. אחר כך מגיע תור הדג או הירקות, וחלב הקוקוס שהוא בגדר חובה. כך "בישלנו" דג בחלב קוקוס, נזיד ירקות, לחם אורז שנקרא אפאם וצ'אי מסאלה. לאחר שעבדנו כל כך קשה ישבנו לאכול וזה היה טעים!!!!!

מי שרוצה לבשל את המתכונים הנפלאים, רק תגיד ותקבל המתכונים באכספרס!

 

על הנהר בשמורת פריאר

זוהי השמורה הגדולה ביותר בהודו. נוף ירוק, מרחבים, מטופח ונקי. ממש לא אופייני להודו. אנו חונים במגרש החניה העמוס בכלי רכב. מוניות מיני ואנים ואוטובוס אחד – שלנו. הולכים ביער לכיוון הנהר. מימין ומשמאל קופי מקק. הם משחקים, רודפים האחד אחרי השני ומטפסים בחדווה על העצים. קוף אחד מתקרב לתיק של רותי ומציץ פנימה. מגרשים אותו באסרטיביות. קוף אחר מפשפש בתוך הזבל. מוציא קופסאות ושקיות ושולף מהם אוכל. קוף חכם מצליח לפרק קרטונית שתיה ומלקק את העטיפה הפנימית. מתקרב קוף עם יד קטועה, מושך את התיק של חיה ומתחיל עם רותי. אנו מסיימים להתלהב / להירתע / לפחד מהקופים ויורדים לסירה. העסק רציני. יש לחגור חגורות הצלה צהובות כתומות. לא כולן אוהבות את הרעיון. "מה כבר יכול לקרות בטיול תמים על פני המים?"  אבל תקנה היא תקנה וכולנו הופכות צבעוניות.  הישיבה די צפופה וזה מוריד קצת מתחושת הנינוחות המצופה משיט איטי על פני המים. על הגדות בעלי חיים: איילות, יעלים, חזירים, אנפות, עדר קטן של 4 פילות ופילון קטן שבאו לשתות ולהתרחץ.  בתוך המים גזעי עצים ערומים גבוהים ונמוכים ועליהם מקננות צפרים וצפורי טרף, שלדגים, קורמורנים ועיטים. על אחד הגזעים קן ובו גוזלים ואמם המאכילה אותם.

תמונות טבע יפות, ממש טבע, לא וירטואלי. היה נחמד אילו עצרנו וירדנו להיות חלק מהטבע, להרגיש שייכים לבריאה.  אבל לא. ירידה לא כלולה בכרטיס.

ירדנו רק בבסיס האם בסוף הטיול. הירידה מהסירה אל חוף מבטחים היתה דרך סירה אחרת. אחת גבוהה ואחת נמוכה. ואני במעבר בין הסירות מזנקת למעלה ודופקת את הקודקוד בגג הסירה. נו, בטח. הרי הפזיזות היא באופיי. הראש כואב, אבל איך נדע שיש לנו ראש אם לא נרגיש אותו לפעמים?

ובערב סדנת אור בהנחיית שרונה. חזרה למקורות, קריאה ודיון בקטעים שונים. שרונה מנהלת את הערב בחביבות ובנועם. שולטת בחומר ובנו. מתמרנת בין שאלות ותשובות ומעשירה את כולנו בדברי חכמה וטעם. תודה רבה שרונה!!!