14.12 קוצ'ין, אמנות הקתאקאלי, אומנות החיים

יום שישי  14.12.12

 המרכז לאמנויות המחול. אנו נפגשות עם הגורו לשיחה. ריקוד הקטאקאלי הוא ריקוד דרמטי. לפי  המסורת זהו ריקוד לגברים בלבד. מסופרים 2 אפוסים הקשורים כמובן באלים. מלחמות, אהבות. בסיפור עלילותיו של רמה, למשל, יש 260,000 בתי שיר. בימים קדומים ההופעות היו ברחוב, כך העבירו את התרבות. התלבושת ענקית כדי שכולם יוכלו לראות את הרקדן. האיפור צבעוני וצעקני, עשוי כולו מצבעים טבעיים מצמחים. האיפור משתנה בהתאם לאופי של הדמות המוצגת. אפשר לראות רקדנים שונים המבצעים אחרת את התנועות וזאת מכיוון שלמרות שהסיפור אינו משתנה בדרך כלל, הרקדן חפשי לפרשנויות ולאימפרוביזציה משלו, ומכאן השוני.

כל הרוצה להתקבל לאקדמיה וללמוד קטאקאלי, יודע שצריך להקדיש שנים רבות. מתחילים בגיל 12. הנער המתופף התחיל את מלאכת התיפוף בגיל 3-4.

 בתחילה לומדים ומתרגלים יוגה אחר כך מקדישים 6-8 שנים ללמוד הריקוד, 16-18 שעות אימונים ליום. מתחילים ב -3 בבוקר. מקבלים עיסויים שנעשים עם כפות הרגלים כדי להכין את הגוף לריקוד. ועוד 4 שנים לסטאג'. אחרי 15 שנה של אימונים אפשר לומר שהרקדן שולט בתנועה. זוכרות את בית הספר לריקוד? שם כבר הבנו שבהודו לא מחפפים באמנויות.

תפקיד הרקדן להוביל את הקהל ולהביא אותו לאווירה ולתוכן של הסיפור. להגיע למקום של החוויה האמיתית. הרקדן הוא הצינור להעביר את הידע האלוהי לקהל. הדבר האמיתי קורה בהכרה, בהבנה וברגש של הקהל ולא של הרקדן. הרקדן לא בוכה או צוחק אלא גורם לקהל לבכות או לצחוק. ההשפעה של הדמות שמציג הרקדן על הקהל היא עצומה.

אנו מתנסות בכמה תנועות. עמדת המוצא חשובה: פישוק גדול, כף רגל מכווצת וכל משקל הגוף על הצד החיצוני של כפות הרגליים. ידיים לצדדים תמיד בגובה המצח או בית החזה, כתפיים רפויות וגוף זקוף. התנועה יוצאת ממרכז הגוף והעיניים כל הזמן עוקבות אחרי הידיים. ממש קשה. אנו לא מורגלות לעמידה כזו. הגוף מסרב לבצע. והתנוחות שלנו ממש לא מדויקות. ברור, אי אפשר ב- 20 דקות להפוך לרקדניות קטאקאלי.

סורש   Art of Living

בצהריים  אנו פוגשות את סורש. לבוש לבן. פנים נעימות, קורנות, מביעות שלמות, אהבה, שלווה וטוהר. בקול רך ונעים הוא פורש לפנינו את משנתו. הכל מסתכם בכמה משפטים: עלינו לחפש את האושר בתוכנו. עלינו לחוות את החוויות באופן פנימי ולא לחפש בחוץ. הוא מדבר על 7 רמות של קיום מהגסות לעדינות : גוף, נשימה, הכרה, אינטלקט, זיכרון, אגו, מודעות של הניצוץ, של הרוחניות, של ההאטמן. צריך להיכנס פנימה למצוא את האושר, השקט, השלווה.הכל קיים בתוכנו. אנו עשויים מחומר שנקרא "אהבה".

סורש מספר לנו על בתי הספר שלהם ועל השיטה המיוחדת והטכניקות בהם משתמשים. הילדים הצעירים ( 3.5 – 9.5 ) לומדים להתחלק ולשתף. המושגים "שלי" "אני" לא קיימים ואין מקומות קבועים, אין תחרות ואין מופעי סולו, אין טיפוח אגו. לומדים ומתרגלים נשימה מעגלית, יוגה ופראנימה (תרגילי נשימה) ומדיטציה. הילדים הבוגרים, עד גיל 12 מקבלים תירגולים נוספים. מילות מפתח בשיטה הן חמלה, שיתוף, כבוד למבוגר, חברות.

נשמע מאד מרשים. אפשר לצדד או לחלוק, אבל לשם כך צריך לדעת הרבה יותר על השיטה. ללמוד ולהעמיק בתיאוריה ואז להביע דעה. משיחה אחת קצרה עם סורש, ללא ביקור מעשי בבתי הספר ושיחה עם הורים, מורים וילדים אין להחליט.

המעבורת.

מחכים בתור לקניית כרטיסים. תור לגברים ותור לנשים. התור מתקדם לאיטו ולפתע כל הנשים ההודיות שלפנינו רצות בטירוף לצד השני של האולם. הקופה בצד שלנו נסגרה. מתנהל משא ומתן בין לי ובין הקופאי והקופאי מסכים לפתוח את הקופה אבל.... עובר לשבת מול התור של הגברים. טוב. צריך לחכות 15 דקות לפתיחת הקופה. מחכים. שרונה ואני עולות ויורדות במדרגות כדי להפעיל קצת את שרירי הרגליים ואנו רואות את כל הבנות רצות לקופה השניה. כל אדם יכול לקנות רק 2 כרטיסים. מחיר זוג כרטיסים 5 פני!!!!!!. לדעתי זה פחות מאגורה. שמישהו יתקן אותי אם אני טועה.

המעבורת צפופה עד אימה. בשתי השורות הראשונות יושבים גברים. בשורות האחרות נשים ושאר הגברים יושבים בשורות מאחור. חלקנו מצטופפות עם הנשים, חלקנו עומדות . אחד הגברים מפנה לי מקום. אני מתיישבת על ידו ואנו מתחילים לשוחח, בעיקר על הודו. אחד מחבורת הגברים מתערב ושואל אותי על הבעיה הפלסטינית אני, כמובן, דוחה  בנימוס את השאלה "לא פוליטיקה, בבקשה". בסופו של דבר הבעתי את דעתי האישית. הוא מסכים איתי. לחצנו ידיים. הוא מוסלמי פרו פלסטין. שנינו מאוחדים בדעה שאפשר לחיות בשלום.

 

רשתות הדייגים

יורדים מהמעבורת וצועדים לעבר רשתות הדייגים. רשתות רשתות תלויות לאורך החוף. מראה מרהיב ורומנטי. בערב מורידים את הרשתות למים ובבוקר מעלים אותם ואוספים את השלל. חוזרים לאוטובוס. נכנסנו לבלבלה רצינית שהובילה בסופו של דבר לאירוע מרגש. אנו הולכות והולכות והולכות עד שמתברר שהמשטרה לא מאפשרת לאוטובוס הגדול שלנו להכנס לרחובות הצרים.

 

חנוכה והדלקת נרות  בקוצ'ין במקום לא צפוי

אנחנו חוזרות וחוזרות וחוזרות ויעלי הקטנה שלנו ראתה שלט עליו רשום "חנוכה" ומצוירת חנוכייה ושרונה האמיצה שלנו מציצה פנימה: על השולחן חנוכיות. כולנו שואטות פנימה. מסביב לחנוכיות ניצבים מספר הודים, זוג ישראל-אמריקאי צעיר וזוג יהודים אמריקאים.

מדליקים 3 חנוכיות, שרים שירי חנוכה. ההתרגשות רבה. הבחור הצעיר, עופר, זורח. פיו בחיוך גדול מאוזן לאוזן. 

כיום הוא אמריקאי, אבל גדל בכפר מונאש. כשצופי שומעת "כפר מונאש" האוזניים שלה מתחדדות. מסתבר שצופי למדה עם נרי, הדוד של עופר בשדמות דבורה. צופי, בעלת הזיכרון המדהים זכרה שהייתה משפחה אמריקאית בשדמות דבורה שעברה לכפר מונש. נו. פגישה  שכזו. בהודו.

חיבוקים, נשיקות ושמחה רבה. כל התלונות שהיו קודם על ההליכה הרבה המיותרת  התמוססו. ואני תמיד אומרת ששום דבר אינו מקרי וכל ההליכה הייתה  חלק מתכנית היקום שהובילה אותנו לפגישה נהדרת זו.