יום ראשון 16.12.12
והיום יום גדול
במיוחד. אנו בדרך אל האמה המחבקת. תבור סיפר לי על המפגש שלו עם האמה
המחבקת ובדמיוני אני רואה דמות גבוהה ורזה, שער נופל על הכתפיים, סארי לבן, עומדת
על שפת הים וטור ארוך של אנשים מתקדם לאיטו לכיוונה. היא מחייכת ומעניקה חיבוק
עדין לכל אחד ואחד. נו, טוב. דמיון לא בהכרח מתקשר למציאות כפי שראינו וחווינו.
רבות סופר ודובר
ונאמר על האמה המחבקת ועל הפרוייקטים המדהימים שלה ברחבי הודו והעולם ולכן אניח לפרק
מרשים זה ואספר רק על החיבוק לו זכינו, בנות מסע נשי.
נכנסנו לאשראם
ומצאנו עצמנו בתוך כוורת דבורים גועשת. אנשים בכל מקום הולכים לכל כיוון. הרבה
לבושים בלבן. צעירים, ילדים, פעוטים וזקנים. לא ממש מחייכים. פרצופים רגילים ללא
נהרה או אושר השפוך עליהם. ורעש,רעש, רעש. קולות תפילה ומנטרות בוקעים מרמקולים
שניצבים בכל פינה וגם על שפת הים. אנו נכנסות למבנה בו נערכת פוג'ה. כהן דת יושב
ובמשך כל הטקס אינו מוציא מילה מפיו. הוא עסוק במים ובאש. לפניו מזבח ומשני צידיו
פמוטים גדולים.הוא עסוק בלמלא מים בכלים קטנים, להדליק אש בפמוטים, לשפוך המים, לזרוק
פרחים על האש וחוזר על אותם פעילויות פעם ועוד פעם. ואני מחכה שישא תפילה, שיוציא
איזה משפט מהפה, אבל לא. הוא מנהל את הטקס בדממה, כאילו לעצמו.
אנו מאד בולטות
בתלבושת הכתומה שלנו. הרי זה הצבע של הנזירים והסאדו ומה לנשים לבנות ולכתום?
השאלה חוזרת שוב ושוב וכל השואלים מקבלים בחיוך את ההסבר שכך קל לנו למצוא אחת את
השניה ושלא נלך לאיבוד בתוך ההמון.
מלוות אותנו בסיור
2 ישראליות. ג'ני, בת 64 הנמצאת כאן כבר יותר מ- 20 שנה ועוד צעירה בת 40 הנמצאת
כאן 12 שנים. במקום עוד 3-4 ישראליות היושבות כאן קבע ויש אחרות הבאות כמה פעמים
בשנה, בחופשות ולא מוותרות. הן ועוד כמה מאות מלוים את האמה בכל מסעותיה. הן פשוט
סוגדות לה. במקום גרים באופן קבוע 2000 איש שמנהלים את הארגון.
אחר הצהרים הגיע
זמן החיבוק. האמה עצמה כבר יושבת משעה 11 ואומרים שאתמול ישבה עד אחרי חצות ללא
הפסקה. ההתלהבות שלי מתחילה לרדת כשמגיעים לאולם החיבוקים. האמה על הבמה. משני צידי
הבמה מסכי ענק המראים בזמן אמת את הנעשה על הבמה. למרגלות הבמה מקהלה ותזמורת
ששרים ומנגנים בקולי קולות. אפשר לתאר את הנעשה בשתי מילים: סרט נע. הבמה והדרך אליה מלאים בסדרנים. אף אחד
לא יכול להתגנב או לדלג אל תורו. עומדים בשורה. יושבים בשורה. זזים קדימה לקראת
החיבוק בכל פעם בכסא אחד. קמים, זזים, מתיישבים. קמים, זזים, מתיישבים. וכך
מתקרבים לאט לחיבוק שכולם מדברים עליו ומצפים לו.
(הכתוב בהמשך הוא
לא ביקורת או שיפוט אלא תיאור מצב). התמונה הנגלית לעיני היא של אשה שבאופן די
מכני ואוטומטי מניחה ידיים על כתפי הכורע ברך לפניה. פעמים רבות היא לא ממש
מתייחסת אליו אלא מדברת מעל לראשו עם האנשים העומדים סביבה. אחר כך היא מרכינה
ראשה ולוחשת משהו באוזן האדם וכבר ידיים מסביב מקימות את הכורע ומובילות אותו הלאה
ואחר תופס את מקומו.
הגיע תורי. ראשי
תקוע בחזה של אמה ומעל לראשי היא מדברת עם האשה שהיתה לפני בתור ועם בן זוגה.
השיחה נמשכת ונמשכת וראשי תקוע. לכורע אסור לגעת בה. ידיו מונחות על הכסא. בסופה של השיחה היא לקחה את ראשי, לחשה לי איזו
מילה באוזן שלא הצלחתי להבין, שמה בידי שקית קטנה אפורה והופ! אני מוחזקת ומורחקת
ואחר תופס את מקומי.
האמת: שום קסם, שום
קדושה, שום התעלות רוח. היה ועבר ואיננו.
יודעי דבר והסוגדים
לה אומרים שכך זה בפעם הראשונה ואפילו בפעם השניה. אולי בפעם השלישית האור הזוהר
מופיע. לא אוכל לבדוק זאת.
אין ספק שיש בה
אהבה רבה לכל ברואי עולם ומטרת חייה היא להעניק אהבה לכל אחד ואחד.
 |
| נוף אופייני לאזור תעלות המים והסירות שעליהן רשתות הדייגים |
אנו באוטובוס, בדרך
לקובלאם. ריקי מדברת על נסיעה של שעתיים. השעתיים הופכות לארבע. מגיעים אחרי 9
בערב למלון שאמור להיות ביתנו ל – 3 הלילות הבאים. בבוקר צריך לארוז, מחליפים
מלון. חלק מהבנות קיבלו חדרים בקומת המטבח , הריחות והרעשים מוקדם בוקר – לא
מתאים.
 |
| שלט בדרכי קראלה - התלבושת הכתומה שייכת לקבוצה מסויימת.
Sathya Sai Baba Love All Serve All
כיוון שלבשנו תלבושת כתומה שאלו אותנו בדרך לאיזו קבוצה אנחנו שייכות. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה