10.12 בית-ספר, מאדוראי, מקדש מינאקשי

יום שני  10.12.12

היום מתחיל בפעילות גופנית. חלק מהבנות שוחות בבריכה ונהנות מהג'קוזי, חלק בשיעור יוגה ליד הבריכה. אין דרך טובה יותר להתחיל יום חדש מאשר קצת למתוח ולשחרר את השרירים, לנשום נשימות טובות ולחשוב חיובי! חיובי! חיובי!

שיעור יוגה בהדרכת חמוטל בן-דור על שפת הבריכה במלון הבוטיק בדרך למאדוראי

באזור המלון עוד כמה מבנים מרשימים של משפחות אצולה, מחכים לגואל שיבוא וישפץ אותם כמו את הארמון שבו גרנו.

 

יוצאים לדרך, אל מדוראי.

נשים עובדות

בדרך נעצרים ליד מבצר סלע ענק, לידו כמובן אתרים מקודשים.  ונשים עובדות עבודה קשה. סוחבות על ראשן כדי מים כדי להרטיב את הבטון, כאילו לא המציאו עוד את הצינור.  ובמקום אחר סוחבות על ראשן אבנים ענקיות לעבודת השימור של המקום.

 

 

בית-ספר ציבורי בדרום הודו
בדרך נכנסים לביקור בבית ספר. הילדים משתוללים משמחה. רצים לשער, מנופפים ידיים וצוהלים. הם עומדים בחבורות חבורות. בנים בנפרד מהבנות.

הילדים מסודרים, נקיים ומטופחים. המשפחה המורחבת עוזרת להתארגן בבוקר.

זהו בית ספר ממשלתי, כיתות יסוד ועד כיתה י'. אנו נצמדים לכיתה אחת. הם מסודרים בחצר 2 טורים של בנים ו- 2 טורים של בנות. הילדים מאד ממושמעים, עומדים בדום מתוח. ליאורה מלמדת אותם שיר "שלום חברים" כולנו שרים ואחר כך הם שרים לנו שיר שלהם. הילדים נכנסים לכיתה. הנעליים נשארות ליד הכניסה. בכיתה כ – 40 ילדים. אין שולחנות ואין כסאות. הילדים יושבים על הרצפה. צד ימין הבנות, צד שמאל הבנים. ככה לומדים. עמליה מתיישבת עם הילדים. איזו שמחה. מחיאות כפיים סוערות. גם גילי ורותי מתיישבות עם הילדים. רותי מחוללת מהומות, כולם מתנפלים עליה לזכות בלחיצת ידיים.

נכנסנו לכתה אחרת, ילדים יותר גדולים. גם כאן יושבים על הרצפה טורים טורים בנות ובנים בנפרד. ריקי שואלת שאלות. מי שמצביע ורוצה לענות, קם, עומד זקוף ומתוח ומשיב ואחר חוזר להתיישב על הרצפה. המשמעת חזקה והכבוד רב למורים

השאלה הראשונה "מה חשיבות החינוך?" התשובות: "למען עתיד טוב יותר", "לאסוף הרגלים טובים", "לקבל מקצוע וכסף". לשאלה השניה "מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?"  התשובות מפתיעות, בהתחשב בעובדה שהוריהם רובם ככולם איכרים וללא השכלה "אני אהיה רופאה" עונה אחת הבנות "אני אהיה מהנדס תוכנה" עונים שני בנים.  – יש עתיד להודו!

בכניסה לבית הספר, ליד השער, יש לוח ועליו רשומה ה"מחשבה של היום". ביום ביקורנו היה רשום  "כשהקנאה מרימה את ראשה המכוער אפילו חברים ואוהבים נעשים האויבים שלנו".

80% מבתי הספר הממשלתיים דומים לבית הספר הזה. הם נמצאים בכל עיר. גן, יסודי, תיכון. הממשלה עושה מאמצים להביא את הילדים לבתי הספר, אבל אין כפייה.כיום כמחצית מהתלמידים הן בנות, חלק מהמאמץ להעלות את איכות החיים של הנשים. הבעיה היא בתקציבים. כפי שראינו אין ריהוט והילדים על הרצפה ובחלק מבתי הספר גם אין כיתות ולומדים בחוץ ובחלק אחר לומדים ב – 2 משמרות. חלק מהמורים לא מקומיים. משכורת טובה מאתגרת אותם להגיע למקומות יותר רחוקים ואפילו נידחים. אורכו של שיעור הוא מחצית השעה ובכל יום לומדים 7 יחידות ובן היתר לומדים הינדו, את השפה המקומית, אנגלית, ביולוגיה, כימיה, מתמטיקה.

 

3 מתוך 7 ראשי ממשלות בהודו באו מבתי ספר כפריים ממשלתיים. נותן תמונה כמה אתגרים עומדים בפני הילדים ומי שמתאמץ וחרוץ ומוכשר יכול להצליח. החינוך הוא בחינם והטובים הממשיכים בלימודים מקבלים מלגה ממשלתית.

כ – 40% מהילדים נושרים מבתי הספר מסיבות שונות. בסיום כיתה י' יש מבחן ארצי. הנכשלים חוזרים על כיתה י' או מפסיקים לימודים. בנות שממשיכות בלימודים אקדמאים ומגיעות לתואר ולמקצוע, כמו רופאות, נשאבות חזרה ל"שיעבוד" כשנישאות. העצמאות מתמוססת. הן חוזרות למשפחה. בעל, אמו, וילדים.

ממשיכים בנסיעה וחולפים על פני בית ספר אחר. כיתה אחת יושבת מתחת לעצים, הילדים יושבים במרחק זה מזה ולי מסביר כי זו בחינה.


כתת תלמידים  בחוץ מתחת לעצים, כנראה בשעת מבחן.  לא מפונקים.

המשמעת מושגת בקלות יחסית, כי כולם רוצים להצטיין. הצטיינות בלימודים פרושה קידום, משכורת ועליה ברמת החיים ומי לא שואף לכך. הממשלה מאפשרת לעניים להתקדם. המדינה דמוקרטית ולא מפלים אנשים על בסיס של מוצא, קסטה או דת. לבני הקסטות הנמוכות המצטיינים יש שריון מקומות באוניברסיטה.

 

מדוראי – עיר הדבש.

מדוראי היא עיר מתקדמת ושוקקת חיים. גרים בה 3.5 מיליון בני אדם, השניה בגודלה בטמיל נאדו. עיר מסחרית, אוכלוסיה עשירה מעורבת.  60% הינדים, 20% מוסלמים ו- 20% נוצרים.

 ביקור בארמון . נבנה ב- 1636 על ידי המלך המקומי.האדריכל איטלקי והבנין נראה אירופאי. רובו נהרס במשך השנים וכיום נותר רק רבע ממנו.

הארמון במאדוראי

מול הכניסה עמודים עם תקרה צבעונית מקושטת. על העמודים והקשתות עיטורים. בחלק התחתון הקישוט הוא הודי ובחלק העליון, קרוב לתקרות נוצרי. החדרים הפנימיים מיועדים למשפחה והחדרים החיצוניים למשרתים ולחיילים.

המון קישוטים, דרקונים סיניים, גמדים ומלאכים. אנו מסיירות בחדרים. אולם המליאה בו נערכו כינוסים, עצרות וגם תיפקד כבית המשפט, ההרמון שלו תקרה מצוירת יפהפיה, חדר המחול הגדול בו ישבו אורחי המלך ונהנו מהרקדניות.

העטורים בתוך הארמון

לאחר קבלת העצמאות, הממשלה הפכה את המקום למוזיאון ולאורך קירות החדר הגדול יש כיום פסלי אלים ופסלים אחרים אוסף מרשים שחלקם הוא מהמאה ה- 8.

 

המקדש -  מינאקשי סונדרה אישוורה. המקדש המרכזי במדוראי. מוקדש לשיווה ופרווטי אשתו. (שנקראת כאן מינאקשי). הבניה התחילה במאה ה-12 ונסתיימה במאה ה-18. כמו לכל מקום קדוש בהודו גם כאן יש סיפורים ואגדות על אלות ואלים וגלגולים וניסים ואהבות. הסיפור נגמר בהפי אנד ולכן המקום הפך למרכז לעליה לרגל ואנשים כ – 10,000 כל יום, מגיעים הנה כדי לבקש ממינאקשי - פרווטי אושר, שמחה, בריאות וכל טוב. אין להגיע למקום  ללא מנחות וכל אחד מביא בהתאם לכיסו.  המקום צבעוני ומדהים בעליזות הצבעים. אין אריח ללא צבע,    מנדלות צבעוניות ודמויות בעלי חיים. המקום נצבע לראשונה במאה ה – 19 ומאז צובעים כל 12 שנים ולוקח כשנתיים לצבוע הכל.

 

 אנו נכנסות למקדש. במקום המולה רבה. מאות אנשים. מקומיים, עולי רגל הלבושים בלונגי שחורים ותיירים.  מתופפים מרעישים בפינה אחת. אנו הולכות בפרוזדור ארוך. לכל אורכו פסלים של אלים ואלות. חלקם מהמאה  ה – 14, עשויים מגרניט. לכל פסל מגיעים עם בקשות אחרות. לפסל של קאלי מגיעים אנשים המבקשים פרנסה. פסל אחר הוא פסל הנישואין ומגיעים אליו הורים נואשים לבקש חתן לבתם הלא נשואה. במקום אחר אלת פריון עתיקה. לכאן באות נשים עקרות והיה ונכנסו להריון וילדו תינוק בריא בשעה טובה, הן חוזרות בשמחה ומורחות גיי (חמאה מזוקקת) על האלה. גם לאקשמי בחגיגה. אליה באים לבקש עושר והאנומן (אל הקוף), הוא נותן כוח. מקיפים את העמוד של האנומן 3 פעמים, מדליקים אש ומביעים משאלה. בטוח יעבוד.

 

טקס ההשכבה

כל ערב בשעה תשע, מתקיים טקס ההשכבה של שיווה ומינאקשי. שיווה חוזר הביתה אל מינאקשי אשתו מיום עבודתו במקדש. רק הינדים מורשים להתקרב למקום מושבו של שיווה וכך אנו מוצאות עצמנו משקיפות מרחוק. הברהמינים מכינים אותו ומעבירים אותו למרכבה העשויה מכסף טהור. מתחילה תכונה. קולות תופים, מצלתיים וחלילים. עשן מתקרב ומרמז שהשיירה בדרך. ראשונים נושאי האש ואחריהם המרכבה הנישאת על כתפיהם של 4 אנשים. כל התהלוכה עוברת ליד הבנים: מורוגן וגנש. אבא מברך את בניו בלילה טוב. ליד כל אחד מהם עומדים. מורידים את המרכבה מברכים, מתפללים, מנגנים ועושים הרבה עשן. כל זה כהכנה לטקס המרכזי. המרכבה מגיעה ועוצרת מול מקום מושבה של מינאקשי. עומדים ומחכים ועומדים ומחכים ועדיין מחכים ופתאום זה מתחיל. מינאקשי שולחת לשיווה קערה גדולה. מקשטים את הקערה בפרחים ומסובבים את המרכבה של שיווה. אדם אחד מלבה את האש והעשן עוטף את כולנו. בפנים מינאקשי מתכוננת לפגישה ומכינה מים חמים,שמן שומשום, פרחי יסמין וארוחת ערב טובה. כששיווה מגיע, היא רוחצת לו את הרגליים במים החמים, מעסה את שער ראשו בשמן שומשום, מניחה על ראשה את פרחי היסמין. הם אוכלים ארוחת ערב להולכים לישון.

 

בבוקר, בערך בחמש מעירים אותם. טקס הבוקר אינו פתוח לקהל. רק הברהמינים  נוכחים. הרי האלים עשו מה שעשו כל הלילה והם אינם יכולים להראות לפני שיטהרו אותם ויכינו אותם ליום החדש. איזו אהבה ! הייתם מאמינים? אלפי שנים והאהבה עדיין בוערת !

11.12 מאדוראי, "מעגל נשים" ועלי בננה

יום שלישי  11.12.12

לפני שבע,אני עם כוס תה וספר על הספה שליד החדר, באויר הצח. ממול, בעמק, יושבת העיר, עליה ערפל דק ובמרכזה מזדקרים מגדלי המקדש. קולות הציפורים על העצים מתערבבים עם קולות הפעמונים המגיעים מהעיר וגם צפירות המכוניות והטוק-טוקים וככל שהזמן מתקדם כך הווליום הולך וגובר.                          בוקר טוב!



העיר מאדוראי נשקפת מן המלון שבו השתכנו על ההר

הנשים

מכיוון שאנו עומדות בפני מפגש נשים זה הזמן לדבר קצת על נשים בהודו.

האשה בהודו אינה נחשבת. היא רכוש של אחד הגברים: האבא, הבעל, האח. ויש שמירה קפדנית על טוהר הבת כדי שה"סחורה לא תיפגם". תפקידיה: 1. לשרת את בעלה 2. ללדת בנים זכרים 3.לעזור לבעלה במילוי טקסים דתיים. בוודות, שנכתבו לפני אלפי שנים, כתוב בין היתר, שעל הגבר להתחתן עם אשה נעימה ואסור לו להתחתן עם אשה בעלת שיער אדום או אשה שמדברת הרבה או אשה שיש לה שם של הר או נהר או שם מפחיד ואין לשאתה לאשה אם אינה מקיימת את הפולחן.

נשים נחשבות כעסק כלכלי גרוע. לידת בנות הוא עניין בעייתי. בגידול תינוקת משקיעים מזון, לבוש, חינוך ועוד וכשתגדל ותינשא היא עוברת לרשות משפחת הבעל. ההורים משקיעים כסף רב בחתונה הם מאבזרים את הבית, לעיתים מממנים לימודים לבעל. בממוצע לחתן בת עולה  3000 דולר, 5 שנות עבודה באיזורים כפריים. הכלה החדשה הופכת להיות המשרתת של החמות שבדרך כלל רודה בה. לוקח זמן רב, אם בכלל, עד שהכלה מבססת את מקומה ודעתה נחשבת. אם היא לא ממושמעת, היא נענשת. דורשים כסף ממשפחתה ולעיתים גם רוצחים אותה. בעלה יכול להתחתן שוב ולזכות שוב בנדוניה. נישואין הם עסק מסחרי לכל דבר. אם בעלה הולך לעולמו נעלמת הסיבה לקיומה ואז האלמנה קופצת למדורה של הבעל כדי להגיע איתו לשמים. (מנהג הסאטי). היא מקבלת ניקוד גבוה לגלגול הבא ומטהרת במעשה זה את הקארמה של ילדיה  ושל משפחת בעלה ולכן המשפחה מעוניינת ומעודדת אותה לקפוץ  למותה. כל הרכוש שהביאה עימה נשאר בידי משפחת הבעל וכך יש להם גם רווח כלכלי. המנהג נאסר על ידי הבריטים ומקרה סאטי אחרון שידוע עליו התרחש ב – 1987. כיום אלמנות עוזבות בדרך כלל את ביתן, לובשות סארי לבן, חיות באשראם המיועד לאלמנות, מקבצות נדבות למחייתן ופשוט מחכות למותן. הן חיות מתחת לשוליים ונחשבות יותר נחותות אפילו מקסטת הטמאים. 

 לעומת זאת ללדת בנים זה מבורך. הבנים דואגים להורים, עוזרים בפרנסה וגם מביאים כוח עזר לעבודה – את נשותיהם. לבנים מקום חשוב בטקס השריפה של ההורים. הבן הבכור מנפץ את הגולגולת כדי שנשמת הנפטר תעלה בקלות לשמים.

גלריה של נשים בדרום הודו בעיקר בחבל טמיל נאדו

 



 

 

נשים – קצת אחרת

לאילה קשרים בכל העולם. חברים וחברות פה ושם. חלק מהאנשים הפכו לידידי נפש בזכות המוסיקה. ומפגש הנשים היום הוא עם קבוצה מיוחדת. אנו וכ – 40 נשים המתנדבות בארגונים שונים. ארגון הגג הוא  Soroptimist International of Madurai. המפגש מתקיים בסטודיו של רשמה וזאפר בעלה. רשמה היא הגיסה של סימה. סימה היא החברה של אילה. רשמה היא אשה אמידה, נדיבה עם לב רחב.

אמרנו בזכות המוסיקה. כן! המוסיקה מאחדת לבבות. המוסיקה גורמת לזרים להרגיש קירבה מיוחדת. הלכת ברחוב ואשה זרה הלכה מולך? בדרך כלל תחלפו זו על פני זו ללא מבט, ללא חיוך, ללא תחושה ורגש. תפגשו שתיכן תחת המטרייה של המוסיקה והמפגש יסתיים בחיבוקים ונשיקות, החלפת דוא"ל ואולי גם בידידות אמיצה לעוד שנים. וכך היה. נפגשנו עם נשים משכילות, ממעמד גבוה. חלקן מוסלמיות. בתחילת המפגש הסתייגות, לא ברור מה יתפתח. בסופו – אחוות נשים. לא חשוב מי את ומה את. לא חשוב מה דתך, מה גילך ומה מעמדך, מאיזו תרבות באת ומהם מנהגיך. לא חשוב אם את שמנה, רזה, גבוהה, נמוכה, מכוערת או יפה. חשוב שאנו ביחד. מאזינות, כותבות, מציירות. מחליפות רשמים וחוויות. נחשפות ונפתחות. זו כוחה של המוסיקה. מאחדת לבבות ועולמות.
 

 

ארוחת הצהרים – היום, ארוחה מיוחדת. רשמה מזמינה אותנו ואת נשות ההנהלה של ארגוני המתנדבים לארוחה במסעדה. מסתבר שזו מסעדה של זאפר, בעלה. אנו מתקבלות במאור פנים והמלצרים מתחילים לכרכר סביבנו. קודם כל, כל אחת מקבלת עלה ירוק ענק. מה זה? בשביל מה? מציצים במקומיות ולומדים. זה עלה בננה. יש לפתוח את העלה, לפרוס אותו לפנינו, לנקות אותו בקצת מים ו.... הצלחת מוכנה. כן האוכל יוגש על גבי עלה הבננה. מגניב. ומתחילות להגיע המנות. במרכז העלה מניחים את האורז ומסביבו מטעמים שונים. חריף להפליא – כן, אני האשכנזייה שלא ממש מתלהבת מחריף, אוכלת חריף במלוא הפה, החיך והגרון. ואיך אוכלים? שאלה שלא צריכה להישאל. עם האצבעות. רק יד ימין בבקשה. יד שמאל משמשת לניקוי אחרי השירותים. תוך 2-3 דקות אני הופכת למומחית באכילת אצבעות. בואו ותלמדו: מעבירים מעט מאחד המטעמים אל קצה האורז, אוספים הכל בארבע אצבעות מול אגודל, מקרבים לפה ובעזרת האגודל דוחפים את  כדור המזון לתוך הפה. אני נהנית ביותר, לוקחת עוד אורז ועוד דאל כדי למשוך את ההנאה עוד ועוד. הבטן מתפוצצת, השמחה רבה, אושר וחיוך רחב על הפנים, ארוחה שעוד אתגעגע אליה.