יום ראשון, 3 במרץ 2013

6.12 אורוביל, מפגשים, מוסיקה, ומינה.



יום חמישי 6.12.12

 מראות מהדרך לאורוביל

על אם הדרך פסל ענק צבעוני ביותר. זהו INR – מהחבורה של שיווה. הוא השומר על הכפר. לפסל עיניים ענקיות ושפם עבות. מסביבו סוסים וחיילים ששומרים עליו. אנשי הכפר כבר היו בבוקר, החליפו לאל את הלונגי, השאירו לו כמנחה פירות.

 
 
מעבר לכביש יושב לו עוד INR ענק, אדום ולידו מקדש קטן צבעוני. על גג המקדש יושבים שיווה ופרווטי אשתו ובחזית אחרת יושבים להם בנחת וישנו, אשתו והנומן-אל הקוף. בקיצור, חגיגה של אלים ואלות. בטח כל ערב הם עושים מסיבה ומספרים סיפורי גבורה וניסים ונפלאות.
אלים ואלות ניסים ונפלאות
חולפים על פני עגלות מובלות על ידי צמד שוורים, הודי זקן מוביל על העגלה ביצים לשוק, נשים מערביות רוכבות על טוסטוסים.
 
צבעי הבתים מהממים. שילוב של 3 צבעים עזים בקיר אחד: צהוב, כתום וירוק. סגול מזעזע, אדום זועק וצהוב. נראה כאילו בלתי אפשרי, אבל בהודו הכל אפשרי וזה נראה אפילו יפה ביותר.
 

חולפים על פני כפרים שבהם בתי מידות בנויים ליד בקתות קטנות.

נשות הכפר קמות מוקדם בבוקר, לפני הזריחה, חולבות את הפרות, מתקלחות, מכינות לפני הבית משטח מצואת פרות ומים (אם אין משטח מבטון) ועליו מציירות את ה"קולאם" – ברכה לאלה לאקשמי, אלת השפע והאושר. זוהי מסורת בת אלפי שנים. הקאלום המסורתי עשוי מקמח אורז ומשמש גם כמזון לבעלי חיים, לנמלים ולצפורים.
קולאם בפתח אחד הבתים בדרך לאורי ודני באורוביל
אנו בדרך לדני ואורלי. זוג ישראלים שגרים במקום. הדרך בוצית, ירד גשם. והנה חוט חשמל נמוך חוצה את הכביש.מה עושים? עוזר הנהג עולה על גג האוטובוס ומחזיק את חוט החשמל גבוה מעל לראשו כדי שהאוטובוס יוכל לעבור. גם בכניסה למלון בצ'נאי פגשנו חוט חשמל כזה שהשומר בשער נאלץ להרימו בכל פעם שאוטובוס נכנס/יצא מחניית המלון.
דני בפתח המפעל WellPaper


אורלי מקבלת את פנינו
לדני ואורלי מפעל להכנת חפצים מנייר Wellpaper  . בבית המלאכה עובדות נשים מהכפרים הסמוכים. חלקן אלמנות צונאמי. הים סחף את הבעלים הדייגים. וגם נשים אחרות. במקום עובדות כ- 60 נשים. בהתחלה היו רק 10.
 
האדמה שדני קיבל אינה אדמה של אורביל אלא אדמה בין אורביל ובין הכפר השכן, אדמת מריבה בין 2 רשויות. הקמת המפעל על אדמה זו תרמה לשלום וליחסים הטובים עם הכפר.
הבנות יושבות על הרצפה ומכינות סלסלות נייר. הסחורה שלהם איכותית ומבוקשת כיום גם בעולם הרחב.
 
העבודה נפסקת וכולנו מתארגנות במעגל גדול. בתחילה הנשים מהססות, מרכינות ראש, מחזיקות ידיים ולא נותנות לנו להשתלב ביניהן. לאט הכל מסתדר. המעגל מתחיל לנשום. מוסיפים קולות ותנועה. הכתפיים משתחררות, הפנים נרגעות, חיוכים מתחילים לבצבץ. עלינו על דרך המלך.
 
 
 מתחלקים ל-3 מעגלים. מנסים לשיר ולרקוד את השמות שלנו. דרך מצוינת להכרות ולנתינת במה רגעית לכל אחת ואחת. הקולות הולכים וגוברים, התנועה הולכת ומשתכללת. 3 מעגלים יוצרים! איזה יופי! מסיימים את המפגש המרגש בשיר "שלום חברים" שאנו שרות להן ובשיר בטמילית שהן שרות לנו.
 
היתה שמחה באויר, היתה שותפות של נשים, להן היה פסק זמן של "לקחת גם משהו לעצמי", ולו רק לזמן קצר. אולי המפגש הזה מלווה אותן, אולי הן קמות בבוקר עם חיוך פנימי, אולי הן ממשיכות ליצור סלים תוך זמזום נעימה כלשהי. אולי.
 


הפסקת צהרים בבית הקפה המקומי. ארוחה ים תיכונית צמחונית. פלאפל, חומוס וטחינה.
במקום גם מוכרים מוצרים שונים תוצרת מיחזור ומי מנהל? ישראלית, איך לא.
 

ומשם ישר לסדנא ליצירת כלי מוסיקה. היוזם הוא אורליו, בחור אוסטרלי שהתחיל את העבודה עם נערים עבריינים ובעצם הציל אותם מהידרדרות לחיי פשע.
 
 המקום הומה ורועש. נשים וגברים מכינים כלי מוסיקה מכל הסוגים. פעמוני רוח, כלי הקשה שונים, כלי נשיפה. כולם יושבים במסירות ובהתמדה מרובה. משייפים, מבריגים, צובעים, מלטפים עד שהכלי מוכן. ליד שולחן יושבים 3 בחורים צעירים. שני לבנים יפיופים והודי אחד. צעיר אחד הגיע מאוסטריה והוא כאן כבר שנה והשני הגיע מהולנד לפני כחודשיים. הם מעבדים חלילים.
סדנה ליצירת חלילים, במקום עובדים תושבי המקום בשיתוף עם מתנדברים מכל העולם

 הנשים, 9 במספר לוקחות פסק זמן מהעבודה. אנו עולות לקומה העליונה, מעל לחנות לשיר ולנגן ביחד. אורליו, בדברי הפתיחה מספר לנו שחלקן נשואות לגברים מכים, אלכוהוליסטים. הן קמות מוקדם מאד. מביאות מים הביתה, מנקות ומבשלות ואחר יוצאות למפעל ליום עבודה ארוך וכשחוזרות הביתה ממשיכות לטפל בבית ובילדים. חיי האשה קשים מאד, בעצם האשה לא נחשבת.

אנו יושבות באולם הקטן. קבוצה מול קבוצה. הן יושבות צפופות זו לזו. הקירבה הגופנית מעניקה בטחון. יש סקרנות באויר. אילה מתחילה עם התוף הגדול. מקצבים "הלו" "שלום" "נמסטה". כולנו מצטרפות. באויר מתרוצצים לגטו, סטקטו, עוצמות גבוהות ונמוכות. אנו לוקחות כלי הקשה ולקולות האנושיים מצטרפים צלילים. תזמורת שלמה.


בין הנשים גם אשתו של האחראי ובנה הקטן יושב בחיקה. שרונה מוציאה מהתיק מכונית צעצוע עטופה בפלסטיק. הילד פוקח עיניים גדולות ולא זז. שרונה משדלת אותו לבוא ולקחת את המכונית והוא נצמד לאמו. "תורידי את העטיפה ותגלגלי אליו את המכונית" אני מציעה ואכן, הילד לוקח את המכונית ומתחיל משחק קטן הוא מגלגל אלינו ואנו חזרה אליו. מסביב שירה ונגינה והוא ישוב לו בשקט, יש לו אוצר ביד.

 
כבר אחר הצהרים.חוזרים לאוטובוס. אילה שואלת אם רוצות לחזור למלון או מוכנות להפתעה. האוזנים והעיניים שלי נפתחות. ברור שהפתעה!!! ומיד הסוד מתגלה:  פגישה עם מינה – הגורו של אילה. ב 2003 אילה שהתה אצלה חודש ימים ולמדה מוסיקה ופילוסופיה של אורבינדו.
איילה ומינה בגינה של מינה בפונדיצ'רי

אנו ברובע הצרפתי. שער בצבע בורדו ומאחוריו בית רחב מידות, חצר קדמית וחצר אחורית. אשה עם עיניים מאירות, חיוך רחב מהלב, לבושה בפנג'ב צהוב בהיר, מקבלת את פנינו. יופי פנימי הפורץ החוצה ועוטף אותה ויוצר הילה גדולה מסביבה.
אצל מינה בחצר
בכניסה פסל גדול של גנש ובסלון על הקירות שתי תמונות של אורבינדו ושל האם.
כולנו מתיישבים בסלון ומינה בקול נעים מדברת על עיקרי תורתו של אורבינדו. הבנות עייפות. היה לנו יום גדוש ומלא חוויות שהשקענו בהן הרבה אנרגיה נפשית.

אני לא בריכוז מלא, לא מצליחה לעקוב אחרי הדברים חלק מהזמן.

 מינה מזמינה אותנו לחדר המוסיקה. חדר קטן ואנו מצטופפות. בחדר ארון גדול בעל דלתות זכוכית ובפנים מוצגים 4 ויני וליד הקיר הרמוניום. מינה מתיישבת מאחורי ההרמוניום ומתחילה לנגן ולשיר.

מינה שרה פסוק ואנו חוזרות אחריה. עולים ויורדים בגובה הצלילים. החדר מתמלא בצלילים. אווירה קסומה. האנרגיה מתפשטת בחדר ונעה במעגלים ממינה אל מעל ראשי כולנו וחזרה אל מינה ושוב לחדר ואל מינה. גלים גלים, גלים גלים. מסיימים את הפגישה בצחוקים אדירים. צחוק שמתחיל כמלאכותי והופך לאמיתי, מתגלגל ומשחרר.
 
אצל מינה

 

 

2 תגובות: